הצד השני של הדף

ידידיה כהן
כיתה ד’
מאור התורה מימון
נעמי שלומי
ירושלים

המורה נתן לכל תלמידי הכתה דפים ואמר להם: בגלל שעכשיו הגיע חג החנוכה, אני מבקש שתציירו לי ציור של ילדים יושבים במערות ומשחקים בסביבונים.
"יש!!" כולם צעקו"עכשיו נבזבז עוד שיעור!"
המורה חילק לכולם דפים והם החלו לצייר.
"הנה המערה", "צריך להוסיף מעליה אבירים", "לא, מה הקשר?" כולם צעקו ופטפטו.. "אוף, זה לא יצא לי יפה, אני זורק את זה לפח.." אמר שמעון, ולאחר מכן זרק לפח.
שלום קם, התבונן בציור שבפח וראה שהציור ממש יפה, כמו תמונה. הוא לקח את הציור והראה אותו לכולם. כששמעון ראה את הציור הוא מיד צעק "איך לקחת לי את הציור מהשולחן??" (הוא שיקר..)
מיד החלו שניהם לריב. "היי, זה הציור שלי" אמר שמעון, "לא, לא, זה הציור שלי, אני הוצאתי אותו מהפח" אמר שלום והם המשיכו לצעוק אחד על השני בקולי קולות.
עד שאמר המורה"ששש.. זה הציור של שלום אם הוא מצא אותו בפח". שמעון השתתק, הוריד את הראש על השלחן והיה נראה עצבני מאד.
הרב יצא מהכיתה וכולם שוחררו להפסקה. שמעון ראה שהמורה יצא ומיד קפץ על שלום וניסה לחטוף לו את הציור. שלום ברח החוצה. החל מרדף עד שפתאום הציור החליק מידו של שלום ועף עם הרוח על הגדר, ואז, כל מי שהיה באותו מגרש מיד עשו תחרות מי יגיע אל הדף ראשון.
ולבסוף מרדכי היה המנצח. עוד לא הספיק מרדכי להביט בציור ושלום חטף לו וברח ונעלם.
צלצול.
כולם חוזרים לכתות, כולם חוץ משלום. בצלצול הבא להפסקה הרב כבר היה מודאג, הוא שלח את התלמידים לחפש את שלום בחצר. שמעון בכלל לא רצה לחפש, וכשכולם הלכו לחצר הוא הלך לספרייה לקרוא, אבל דווקא שם חיכתה לו הפתעה.
שמעון פותח את הדלת ורואה את שלום יושב עם עובדיה בקצה הספרייה והם מחזיקים עיתון ומפטפטים.
שמעון הלך בשקט לאורך הקיר של אחד ממסדרונות הספרים בשקט, וניסה להקשיב..
"רוצה לשמוע משהו מוזר?" שאל שלום, "בטח" ענה עובדיה בסקרנות.
"כשברחתי מהמגרש, רציתי להתחבא בתוך השיחים. פתאום מצאתי שם עיתון שנראה לי מוזר. כשפתחתי את העיתון, היה מעבר לדף הזה, של החדשות, דף ריק, ומול העיניים שלי הוא התמלא באותיות!", "נו, באמת!!" התאכזב עובדיה, "באמת," ענה שלום "אני מבטיח!", "נו, אז מה כתוב שם?" שאל עובדיהביאוש, "לא יודע, משהו על עץ תות שנפל לו הענף..."
"מה?"
והנה, הם שומעים רעש מהחלון, מסתכלים החוצה, וענף כבד נופל מעץ התות. ותוך כדי שהם מסתכלים אחד על השני במבט מבוהל, הדף חזר להיות ריק.
אך ההפתעה הגדולה יותר הגיעה דווקא מאחורי הספרים. פתאום שמעון יצא משם וצעק "טפשים" וברח לכיתה לספר לחברים איזה שטויות הם עושים.
והנה, אותיות חדשות על הדף: "שלום צודק, הוא באמת מצא את הדף בפח".
"ראית?" שאל עובדיה, "כן, ראיתי" ענה שלום "וכשאני רואה את זה אני יודע שאני לא אצטרך לתת לו את הדף, כי אני צודק וזהו".
והאותיות המשיכו: "אבל בכל זאת מותר לשלום לנהוג עם שמעון לפנים משורת הדין".
"ראית את זה?" אמר עובדיה.
"כן" אמר שלום.
"עכשיו אתה יכול לעשות מצווה" אמר עובדיה.
"נכון", אמר שלום "אבל זה קשה.. אני לא מסוגל! הוא זרק את הציור! הוא לא רצה אותו! אז בעצם הוא הפקיר אותו! ואני מצאתי את זה! אז זה שלי! זה ציור יפה ממש כמו תמונה, קשה לי לוותר עליו!
פתאום הופיעו אותיות חדשות על הדף הריק של העיתון: "נו, מי יהיה הראשון שיוותר ויזכה במצווה? שמעון או שלום?"
בשיא המתח, כשעובדיה מסתכל עליו במבט מתחנן, פתאום שלום אמר: "אהה.. כן!!! אני מסכים!!".
שלום ועובדיה הלכו יחד לשמעון.
שלום הגיש לשמעון את הציור.
שמעון הביט אליהם ולא הבין מה קרה.
שלום ועובדיה סיפרו לו כל מה שקרה. לפתע נשמע צילצול. כולם חזרו לכיתות חוץ מעובדיה, שמעון ושלום.
המורה שאל את התלמידים אם מישהו בסוף מצא את שלום. התלמידים אמרו שלא.
פתאום נפתחה הדלת ובחוץ עמדו שלושה תלמידים: שמעון, שלום ועובדיה.
"איפה היית??" שאל הרב את שלום.
"ניסיתי להתגבר על הכעס שלי" אמר שלום "ברחתי אל השיחים והסתבכתי שם. בסופו של דבר זה גרם לי להתפייס עם שמעון".
שמעון, שלום ועובדיה ביקשו מהרב לשבת אחד ליד השני. כשהתיישבו, שלום הוציא את העיתון מתחת לשולחן. שלושתם הסתכלו בו. על הדף הריק עכשיו נכתב "שלום זכה בחבר חדש". שלושתם חייכו אחד אל השני, ואף אחד לא ידע למה.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן