העיקר הזיכרון

מרים חוה רוזן
כיתה ה’
אהבת ישראל בנות
רחלי אוחיון
ירושלים

הם ברחו, הם לא עצרו, וכשמישהו עצר, כולם זירזו אותו להמשיך. הם לא הפסיקו לדהור לרגע, הם ידעו שחיי החופש שלהם תלויים בכך. כשאחד הסוסים נתפס, הם המשיכו לדהור בידיעה שאם ינסו לחלצו כולם יתפסו. הם כבר לא נשארו הרבה, חלק מהלהקה נתפסו וחלק נטרפו על ידי חיות שארבו בצללים.

 הוא, מנהיג הלהקה, נשאר עם שבעה סוסים, ושמונה סוסות, מתוכן שש בהריון, כולל אשתו, לואן. שני בניו, בינגו וחץ, עזרו למרגו, קיסוס, קרן, ופרסה, שהיו בהריון מתקדם, לרוץ ולהשיג את הלהקה. ביתו, קשת, רצה מלפנים, כדי להודיע אם יש אוייבים באופק. הוא רץ, כל סוסי הלהקה רצים אחריו, רצים בשיא המהירות, ומנסים להשיגו..

 "הגיע הזמן לקום, דניאל." הוא שמע קול מעליו. הוא פתח את עיניו, ומה הוא מגלה? שהוא לא סוס ולא סוסה. סתם ילד  ששמו דניאל. "אמא, תסגרי את הוילון". מלמלתי. "מה אמרת?" שאלה אמי. "אמרתי שתסגרי את הוילון!" צעקתי. "מה קרה, דניאל, חלמת חלום רע והתעוררת עצבני?" שאלה אמי בטון רגוע וסבלני וסגרה את הוילון.

"לא, פשוט יש לנו היום מבחן במדעים, ושכחתי ללמוד אליו." הסברתי   בקול לחוץ. "אני לא מבין למה אני חייב להיות כזה שכחן?!" הוספתי.

"זה שאתה שוכח דברים פה ושם, זה לא הופך אותך לשכחן." טענה אמי. "זה לא פה ושם, זה כל יום קורה לי." השבתי והרכבתי את משקפיי. "בכל מקרה, יש לך אוכל  בתיק, שוקו על השולחן, וכדור ליד הדלת." אמרה אמי. "אני הולכת עכשיו לעבודה, יש לך עשרים דקות עד שההסעה שלך מגיעה." "איפה אבא?" שאלתי. "הוא יצא כבר." אמרה אמי. "להתראות." היא צעקה לי מדלת הבית. "אל תשכח לנעול!" קמתי לאט מהמיטה, הוצאתי ספר מהארון והתחלתי לקרוא. צפירה חזקה הקפיצה אותי ממקומי, וצפירה שניה זירזה אותי לקחת את התיק, לצאת מהבית, לנעול, להיזכר ששכחתי את הכדור, להאבק עם הדלת הנעולה, להיזכר ששמתי את המפתח בתיק, להוציא אותו, לתקוע אותו במנעול, לסובב, לפתוח, להוציא אותו מהמנעול, לקחת את הכדור, לסגור את הדלת, לרוץ להסעה, להיזכר ששכחתי לנעול את הבית, לרוץ ולנעול אותו, לרוץ בחזרה להסעה, להתנצל על האיחור, וכן, אני יודע שאני מעכב את כולם, אני מאוד מצטער על זה ואני לא אעשה את זה שוב. בבית הספר עשיתי את מה שאני עושה תמיד. שוכח, לומד, ומשחק כדורגל בהפסקות.

. המורה שוב העיר לי על כך ששכחתי את הספרים בבית, וש"זאת תהיה הפעם האחרונה שזה קורה לך!" חזרתי הביתה וגיליתי ששכחתי את המפתח לבית בכיתה. דפקתי אצל השכנים, הם לא ענו. בדקתי בשעוני מה השעה- ארבע שלושים ואחד- ואמא עדיין לא חזרה מהעבודה!

 מה אני אעשה עד אז? התיישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות. כן, בכי של ממש! ובאמת, זה קצת מביך, הייתי בן עשר, ובכיתי כמו ילד בן שנה! בכיתי כך בערך שעה, עד ששמעתי קול מאחורי. "ילד, למה אתה בוכה?" הרמתי את מבטי וראיתי זקן, נשען על מקל, ומסתכל עלי בעיינים טובות. "אני בוכה כי שכחתי את המפתח לביתי בכיתה, ואמי תחזור רק בעוד שעתיים וחצי!" עניתי בקול עגום. "אתה יודע שגם לי זה קרה פעם?" שאל הזקן ועיניו ליטפו את מבטי. "גם אני הייתי שכחן גדול, ואז קרה משהוא שהפך אותי לאחד שלו שוכח כלום." "מה קרה?" שאלתי. "שכחתי את הממתקים לטיול השנתי בבית." אמר הזקן.

 זה היה כל כך מפתיע, שפרצתי בצחוק! דיברנו כך המון זמן, ואז הרגשתי יד על כתפי, ושמעתי את קולה של אמי אומר: "דניאל, עם מי אתה מדבר?" "עם חבר, שעזר לי." עניתי. "שלום לחברו של דניאל, ואיך קוראים לחבר?" "אריה." השיב הזקן. "היכנס הביתה." הזמינה אותו אמי פנימה והוא ניכנס. ומאז אותו יום, אני לא שוכח כלום

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן