בעין של ברטה

חנה הבר
כיתה ה’
משואה
מוריה כהן
קרני שומרון

                        

בעין של ברטה

 

נכנסתי הביתה כעוסה , כאשר ראתה אותי אמי שאלה מדוע אני כועסת. עניתי לה: "היום החלטנו בכתב שמחרתיים נעשה למורה מסיבה וכל אחת תביא חמישה שקלים ופריט כלשהו, לדוגמא: חטיף, סכו''ם, חד''פ או משהו כזה". עצרתי לרגע בדיבורי ומיד המשכתי: "היו בנות שלא הסכימו להביא חטיף כי הוא עולה יותר מסכו''ם או חד''פ, לכן הן החליטו שהן לא מביאות חטיף, או שהן מביאות חטיף אבל לא חמישה שקלים, בקיצור בלאגן גדול".  אמי אמרה: "אני מציעה שתניחי לזה כרגע. חשבתי שתוכלי את וכמה מחברותייך לשמח בביקור מידי שבוע, נשים מבוגרות ובודדות, תוכלו להתחיל היום, אולי גם תמצאו שם פתרון לבעיה שלכן".  כמו שאמרה אמי כך עשיתי. קראתי לכמה בנות מכיתתי וצעדנו לעבר בית האבות שבקצה הרחוב.

הגענו. דפקנו בדלת ולאחר שניות אחדות נפתחה הדלת. בפתח עמדה אישה מבוגרת בערך בשנות התשעים לחייה, היא שאלה אותנו מה אנחנו צריכות. אמרנו לה שבאנו לבקר אותה, היא חייכה והזמינה אותנו להיכנס. לאחר שהתישבנו, היא הציגה את עצמה בתור ברטה והתחילה לספר: "גרתי בהונגריה. הייתה לנו משפחה גדולה ואוהבת, הכל היה טוב עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. אצלנו בהונגריה בתחילה לא חל שינוי משמעותי. רק לקראת סוף המלחמה כבשו הנאצים את ארצנו. הם שלחו אותנו לגטאות, ומיד לאחר מכן עשו משלוחים ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ.  כשהגענו לאושוויץ ד"ר מנגלה ימ''ש עשה סלקציה, לאמי ולחלק מאחיותי סימן לצד שמאל- אל המוות (כמובן שלא ידענו זאת) ולי ולאחותי לצד ימין. רציתי ללכת עם אימי לצד שמאל אך הד"ר האכזר דחף אותי לצד ימין. וכך ראיתי את אימי וחלק מאחיותי מתרחקות עד שכבר לא ראיתים, ומאז לא ראיתי אותן לעולם...

בסוף המלחמה חיפשנו אני ואחותי טובה אם נשאר מישהו מהמשפחה. לא מצאנו אף אחד. ממשפחה גדולה ושמחה הפכנו למשפחה קטנה בת שתי בנות, ללא הורים. למרות זאת השתדלנו לשמוח על כל מה שיש לנו גם אם הוא לא בדיוק מה שרצינו או ביקשנו.

עלינו לארץ באוניית מעפילים, אך ידם של הבריטים הייתה על העליונה, נתפסנו והוכנסנו למחנה המעצר עתלית. שהינו שם בערך שלושה חודשים עד שקיבלנו סרטיפיקט ושוחררנו.

לאחר זמן מה נישאתי לאיש צדיק וירא שמיים. נולדו לי שני ילדים מקסימים, לאט לאט הם גדלו והקימו משפחות גדולות, וכיום אני סבתא ליותר ממאה נכדים ונינים..

כל המאמץ של הגרמנים ושונאנו לא עזר, עם ישראל הוא עם הנצח!!!

כיום, כאשר כואב לי, או כשאני מרגישה געגועים לבעלי שנפטר ולשאר משפחתי, אני בכל זאת משתדלת לשמוח במה שיש לי ולהגיד תודה על החיים!".

הסיפור של ברטה מאוד ריגש אותנו, הבנו שאפשר להסתכל מנקודת מבט שונה ולמצוא בכל דבר גם את הטוב.

פתאום עלה לי רעיון, פניתי לברטה: "תוכלי לבוא מחר לכיתתנו לספר את סיפורך? יש לנו בכיתה בעיה ויש לי הרגשה שסיפורך יוכל לעזור".

ברטה השיבה: "וודאי, אשמח אם אוכל לפתור לכן בעייה בכיתה וגם שכל אחת תלמד מסיפור זה".

למחרת באה ברטה וסיפרה לבנות את סיפורה. הבנות מאוד התפעלו מן הסיפור, מכך שלמרות כל מה שעברה היא עדיין שמחה ומנסה לראות בכל דבר את הטוב.

מיד לאחר צאתה של ברטה נעמדה אחת הבנות ואמרה: "אני מרגישה שאנחנו חייבות לחשוב מחדש על המריבה שהייתה פה אתמול. בואו נשמח במה שיש לנו ולא במה שאין..."

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן