שחור בעיניים

ראיתם איך היא אוכלת? עוד מעט הפרצוף השחור שלה יכתים את הצלחת! אמרה שרי. באמת תתרחקו לא כדאי לשבת לידה… השיבה חגית. כך יום יום, הייתי סופגת הערות מהסוג הזה. סתם ללא כל סיבה הן החליטו לעשות עלי חרם, רק בגלל שהייתי כהת עור. לא מצאתי חן בעיניהן. והמורה!? המורה “לא שמה לב”. היא הבחינה רק במגרעות שלי. רחל! למה לא הכנת שיעורי בית?! רחל! תסתכלי אלי כשאני מדברת אתך! רחל! מדוע לא התכוננת למבחן?! היא לא הבינה. גם אימא לא הבינה, אף אחד לא הבין. אף אחד לא הבין מדוע חזרתי כל יום בוכה מבית הספר, מדוע הסתגרתי ימים שלמים בחדר, מדוע לא הייתי ככל הילדות בגילי. כך הייתי כותבת לי ביומני: כ”ח תשרי התשע”ו שלום לך יומני, גם היום התקווה שלי לא נתקיימה, גם היום אף אחת לא פנתה אלי לבקש סליחה, גם היום החרם לא תם. מדוע דווקא אני, יומני? מדוע דווקא עלי בחרו לעשות חרם מכל 37 ילדות הכיתה? היום החלטתי לברוח. לברוח לאי בודד. שם אין חרמות. שם אין אפליות. שם רק אני נמצאת, שם אני יכולה לחיות… ולגדול… הלוואי, ויכולתי לברוח. היום הגעתי לכיתה וראיתי את כל הבנות מצחקקות. לא הבנתי מה קרה. תחילה, אמרתי לעצמי זה לא קשור אליך, מותר להן לצחוק, תמלאי את ראשך במחשבות טובות. אלא שעד מהרה התברר לי פשר הצחוק. מכל עבר היו תלויות כרוזות: בוז לשחור! שחורים=כינים! זהירות שמור מרחק! קשה לתאר את מידת הבושה שחשתי באותו הרגע. למה הן היו צריכות להיות כ”כ מרשעות? מה עשיתי להן? לא די בכך שכל השכבה עושה עלי חרם, עכשיו הן רוצות להסית את כל בית הספר?! דמעות חונקות את גרוני. אכתוב בפעם אחרת, רחל. כל הלילה לא עצמתי עין, חשבתי לעצמי, איך בכלל הגעתי למצב הזה? למה בכלל נולדתי שחורה? טיפה אחר טיפה נטפה לה, וחשתי מועקה גדולה בגרוני. תוק תוק תוק… דפיקות נשמעו מעבר הדלת. “מה קרה ?” שאלה אימי. “למה את בוכה?” -אימא, למה אנחנו לא לבנים כמו שאר האנשים? למה דווקא עלי צריכים לעשות חרם? -“מה קרה??? איזה חרם? למה לא אמרת לי כלום?” -“אני אמרתי, את אף פעם לא מקשיבה.” -“גם לי מאוד קשה בארץ, לא מצאתי עוד עבודה, ובשכונה אין לי חברות. אבל באנו לארץ כי אנחנו יודעים שזו ארץ הקודש!” התחלתי לבכות ואימא בכתה יחד איתי, הבנתי שגם לאימא קשה. בכינו והתחבקנו. קמתי למחרת בבוקר והחלטתי לספר למורה. “המורה?” פניתי אליה בהיסוס. “כן רחל מה הפעם?” -“המורה אני רוצה לדבר אתך על משהו שמאוד מציק לי.” -“אני מקשיבה.” – “כבר הרבה מאוד זמן שהבנות עושות עלי חרם. אני לא יודעת על מה ולמה, סתם ככה הן החליטו. כל יום במשך כמעט חצי שנה אני חזרתי הביתה עם דמעות. הייתי מוצאת כרזות בשירותים ובתא הפרטי שלי. הן מתנכלות אלי רק בגלל צבע העור. אני לא מצליחה להתחבר לאף אחת.” -“זה מאוד מצער אותי לשמוע את זה, יש אולי בת מסוימת שמובילה את החרם?” -“אני לא יכולה להפנות אצבע מאשימה על אף אחת.” -“רחל, אני מבטיחה לך שבשיעור חברה נדבר על זה. הכל יהיה בסדר.” עודדה המורה. המורה פתחה את השיעור ואמרה: “דיברתי עם רחל, והיא סיפרה לי שהיה מעשה מאוד לא נעים בכיתה במשך הרבה זמן. מישהי אולי יודעת במה מדובר?” כל הכיתה דממה. המורה חזרה על שאלתה, “מי השתתפה בחרם?” בשיעור חברה כל הרוחות התלהטו, כל אחת האשימה את חברתה. המורה פנתה אלי: “רחל את רוצה לספר לנו?” השתתקתי והתחלתי לבכות. ביקשתי מהמורה לצאת להירגע מעט, היא הסכימה. נתוודע לי כשחזרתי, שהמורה הטיפה מוסר לבנות, וגם הענישה. והאמנם המקרה לא חזר על עצמו. כיום אני נחשבת למקובלת בחברה, ואין לי בעיה להתחבר אל בנות. אני חושבת שמכל המקרה הזה למדתי דבר אחד: מי שלא רוצה להתחבר אלי זוהי בעיה שלו! לא שלי! היום אני אומרת בגאווה: אני כהת עור! ואני חושבת שזה הדבר הכי יפה ומיוחד אצלי וזה מה שעזר לפתח את האישיות שלי, ואת עצמי! זהו המסר שרציתי להעביר לכל הקוראים. האחר הוא אני! העולם שלנו מלא באנשים. כל אחד מאיתנו שונה, אם כל אחד ילמד לראות את הטוב ברעהו, נחיה בעולם טוב יותר.