סיפור מחיי
שלום קוראים לי רבקה קרץ ואני אספר לכם סיפור על משהו לא נעים שקרה לי.
לפני 5 שנים וחצי בחג השבועות בשנת ה’תשע”ח לקרת סיום גן חובה, אחרי שהשתתפנו בקריאת עשרת הדיברות ואח”כ כינוס עם 12 הפסוקים ברכנו ואכלנו גלידה, אני ושכניי שיחקנו עם ביבמה ג’וק בירידה טלולה ליד חצר בית הכנסת, בעוד שהורי סדרו את המקום אחרי הכינוס.
קיבלתי את הבימבה להתגלש בירידה {בלי השגחה} ולא ידעתי לעצור את עצמי תוצאה מזה נתקעתי בשער ברזל. ופתחתי את הראש עד קרום הגולגולת. באותו זמן ההורים שלי יצאו מבית הכנסת, וההורים שלי שמעו שאני בוכה וראו שנפלתי ושיש לי מלא דם בראש, ואז אבא שלי הרים אותי לרחוב מעל בית הכנסת ואמא שלי קראה לרופאה שהייתה בקריאת עשרת הדיברות, בינתיים אנשים הזמינו לי אמבולנס.
לפני שהאמבולנס הגיע חובש בשם ר’ שמוליק ניבן שהוא איש הצלה – הגיע עם אופנוע ששם יש דברים של עזרה ראשונה. הוא כיסה לי את הראש ואז האמבולנס הגיע שמוליק ניבן סיפר לנהג האמבולנס מה שקרה.
ההורים שלי שאלו אותי מי את רוצה שיגיע איתך ואמרתי: “בוודאי אמא”. הנהג של האמבולנס אמר לאמא שלי: “תבדקי שהיא בהכרה מלאה”. והוא נסע מהר עם סירנה.
אמא שלי ליטפה אותי וכדי לבדוק שאני בהכרה, אמא שלי שאלה אותי שאלות אחת השאלות שאני זוכרת, איפה אנחנו נמצאים? ועניתי איפה שאנחנו מחלקות נרות שבת קודש -בדיוק נסענו ליד המתחם שליד בית הרפואה. אמא שלי אמרה לנהג היא בהכרה מלאה.
הגענו לבית הרפואה ואמא שלי ראתה את הרב סגל שהוא רב בית הרפואה. הוא בא אלי ושאל אותי האם אני רוצה משהו ואמרתי שאני רוצה שוקולד. וכמובן שהוא הביא לי. שמחתי מאוד וזה עזר לי לא לבכות. נשארתי לאשפוז שלושה ימים.
אחרי חודש קרה עוד מקרה עצוב, נפלתי עוד פעם בזמן ששיחקתי בחצר עם אחותי. היא ביקשה ממני עזרה עם ביבמה ג’וק שנתקעה לה במדרגות. עזרתי לה להוציא בחוזקה ופתאום נפלתי אחורה ושוב נפתח לי הראש אבל הפעם זה היה מאחורה. נבהלתי בכיתי ואמא שלי הגיעה ראתה שיורד דם- הביאה מגבת כדי לנסות לעצור את הדם. לקחה אותי למרפאה שנמצאת צמוד לבית שלי. שם הרופאה אמרה שצריך להתפנות למיון דחוף- הרופאה הזמינה ניידת טיפול נמרץ- ובינתיים הגיע איש הצלה – שמואל שאולזון- והסביר שלא לא ממש דחוף וצריך אמבולנס רגיל. עוד לפני שהאמבולנס הגיע- אמא שלי רואה ניידת משטרה- והמשטרה התחילה לחקור את אמא איך זה קורה שפעמיים הבת נופלת תוך חודש ופותחת את הראש?!.
אמא לא נבהלה מהם וסיפרה שאני חולה במחלה נוירולוגית גנטית שקוראים לה MECR (אם אי סי אר) ואם הם לא מאמינים אז שיילכו לראות את התיק הרפואי שלי שבמרפאה. שאלו הרבה שאלות ואמא ענתה. בסוף נהג האמבולנס רצה לפנות אותי למיון והשוטרים עזבו אותנו רק אחרי שסיכמו שימשיכו לחקור במרכז רפואי העמק. שם במיון הרגשתי לא טוב ואושפזתי לשלושה ימים.
ביום השלישי ממש רציתי להשתחרר כי היתה לי בגן מסיבת סיום ולא רציתי להפסיד. הרופאים הסכימו- והשתחררתי יותר מוקדם.
מאז ועד היום אני לא הולכת יציב ונופלת לפעמים אבל מאוד נזהרת ונשמרת. הרבה פעמים כשהולכת עם אמא אני נותנת לה יד שלא אפול.
היו לי גם דברים טובים באשפוז. כמו למשל שאבא ואמא היו איתי ופינקו אותי.
