ב”ה
סיפורי סבתא
פעם יצאתי לחצר הבית שלנו, מרוגזת, אחרי מריבה, שעד היום אני לא זוכרת על מה.
התיישבתי על הספסל, הסתכלתי על השמים הכחולים.
לפעמים, כשאני מסתכלת על השמים, אני מתחילה לדבר לעצמי, ולחשוב מחשבות לא קשורות…
אמרתי לעצמי: כמה הייתי רוצה להיות בתקופה אחרת..
תש”ח למשל.
ברגע שאמרתי את המילים האלה, הכל התחיל להסתובב סביבי במהירות מסחררת.
“מירה’לה!!!”, הספקתי לצרוח, שוכחת שאך לפני רגע רבתי איתה.
היא הופיעה במהירות, מבוהלת מהצעקה שלי.
החזקתי את ידה חזק, ומשכתי אותה אליי.
מצאנו את עצמנו מאחורי חומה, שמאחוריה קבוצת בתים.
מכוניות נסעו בכביש.
“קר לי” אמרה מירה’לה, “ובכלל, איפה אנחנו?”.
“לאה’לה, איזה יום היום?”, המשיכה לשאול שאלות.
“יש שלווה כזאת, כמו בשבת, נראה לי שעכשיו שבת” – עניתי.
ומירה’לה השיבה: “אני לא בטוחה בזה, אבל בסדר..”.
השתקתי אותה במהירות, כשמישהו עבר לידינו.
מיהרנו להסתתר במקום בו נוכל להסתתר כראוי, אך גם נוכל להסתכל על מה שקורה סביב.
המשכנו להציץ.
ראינו ילדה קטנה, עם מעיל אדום חמוד יוצאת מאחד הבתים.
עקבנו אחריה. היא המשיכה ללכת.
ואז ראינו קבוצת נערים עוברים, ומושכים אותה איתם.
“אמא’לה”, רעדתי.
עקבנו אחריה. הם השאירו אותה בוכה באחד הרחובות.
עברו כמה דקות מפחידות, התקרבנו אליה כדי לראות טוב יותר.
לחשתי למירה’לה: “תגידי את פרק קכ”א”.
הבטנו בפחד כשאנחנו לוחשות תהילים.
מישהו התקרב אליה. שמענו אותו אומר לעצמו: איזה השגחה פרטית, אין שום סיבה הגיונית למחשבה הזאת, לעבור דרך הרחוב המסוכן הזה. כנראה ה’ שלח אותי לכאן, כדי להציל אותה.
היי, רגע, זאת הבת של הרב גופין.
הוא נתן לה יד, ולקח אותה במהירות בחזרה לביתה.
נשמנו לרווחה, כשראינו שהיא נופלת לידיה המחבקות של אמה.
שוב פעם הרגשתי את העולם מסתחרר סביבי,
מצאתי את עצמי ישובה על הספסל בחצר הבית, כשמירה’לה לצידי.
“וואו, זה היה כ”כ מפחיד”, אמרנו יחדיו.
ככה זה, לפעמים, תאומות מדברות ביחד.
ואז אמרה מירה’לה: “את זוכרת שפעם שהלכנו לבאבי (=סבתא), היא סיפרה לנו את זה?”.
“כן”, נזכרתי, ומירה’לה המשיכה: “באבי סיפרה לנו על כך שהייתה ילדה קטנה בת שלוש ארבע… הם גרו אז בסמרקנד ליהודים היה אסור לקיים תורה ומצוות, אבל הם המשיכו במסירות נפש לפתוח ‘חדרים’, לפתוח ישיבות, ולהפיץ את היהדות. לא פעם ולא פעמיים נתפסו ונשלחו לסיביר, אבל רוחם לא נשברה. הם המשיכו ללמד תורה ולא נכנעו.
יום אחד תפרה לי אמי מעיל אדום. אהבתי את המעיל מאד ורציתי להראות אותו למישהו, אבל לא היה לי למי להראות.
יצאתי לבחוץ, נרגשת מהמעיל החדש. לפתע עברה במקום חבורת צוענים, הם התקרבו לעברי. לא הספקתי אפילו להגיב (וגם לא יכולתי – הייתי משותקת מרוב פחד). וכבר הם אחזו בי.
“היי, רגע”, עצרתי את מירה’לה מתיאוריה.
“כשיצאתי לבחוץ – אמרתי לעצמי: “הייתי רוצה להיות בשנת תש”ח, ואז הכול הסתחרר, והגענו לשם, רק עכשיו אני מחברת, אבל במציאות זה היה הרבה יותר מפחיד. איך לא קישרנו”.
אחרי כמה שבועות, בפעם הבאה שהלכנו לבקר את באבי, היא שוב סיפרה לנו על המעיל האדם ומירהל’ה אמרה “זה היה כל כך מפחיד”.
ובאבי לא הבינה איך אני מדברת כאילו אני הייתי שם, ועוד יותר לא הבינה למה פרצנו שתינו בצחוק.
סוף
