כשהרב דרוקמן היה ילד צעיר, הוא היה מקפיד לוותר לחבריו. כשהוא גדל ונהיה רב חשוב, הוא עדיין הקפיד על מידת הותרנות והאכפתיות לזולת והיה חשוב לו איך אנשים מתנהגים ומרגישים.
פעם אחת ביום שבת, הוא שם לב שאחד הילדים בבית הכנסת עצוב. לילד קראו דוד.
דוד סיפר לרב שהוא לא הגיע בזמן לתפילה ולכן לא קיבל סוכריות מהגבאי וכל שאר הילדים קבלו סוכריות והיו בזמן.
הרב דרוקמן מיד הוציא מכיסו ארבע סוכריות ונתן לדוד ואמר לו כל הכבוד שהגעת לתפילה בשבת בבית הכנסת. זו זכות גדולה מאד ואני מברך אותך שתהיה גדול בתורה ותמיד תתפלל לה’.
דוד התרגש מאד שהרב נתן לו את הסוכריות ואלה היו הסוכריות הכי טעימות שהוא טעם בחיים.
דוד הרגיש שבזכות המקרה עם הרב, הוא גם רוצה לעשות מעשה טוב למישהו אחר.
עבר זמן והרב דרוקמן נפטר. דוד החליט ללמוד משניות לעילוי נשמתו וגם הקים שיעור תהילים בבית הכנסת לילדים שבו חילק סוכריות כמו שהרב דרוקמן חילק לו.
הוא המשיך כל הזמן לעשות מעשים טובים כי מצוה גוררת מצוה וכמו שהרב דרוקמן עשה איתו חסד וראה אותו כשהיה עצוב, ככה הוא רצה לעשות דברים לעילוי נשמתו ושכולם יזכרו איזה רב חשוב הוא היה.
