מסע בזמן

היום הוא היום הראשון לשנת 2,000, שבו אתוני טיימליין הקטנה נולדה, בדיוק בחצות של יום השנה החדשה. להוריה קראו: מלודי וצ’ייס. אתוני נולדה עם טיפה שיער בצבע שטני ועיינים בגוון סגול אפור. ההורים שלה כל כך שמחו בביתם הבכורה. במשך השנים אתוני גדלה כרגיל ועדיין נשארה עם עיניים בצבע סגול אפור שזה ממש נדיר. אנתוני תמיד אמרה להורים שלה שהיא לא רוצה ולא תרצה ללכת לקולג’. היא הייתה ילדה שאהבה לעשות ולנסות דברים חדשים לבד. כשאנתוני הייתה בת 18 היא קבלה מכתב לביתה (שנמצא בלוס אנג’לס ברחוב פסט.) במכתב היה כתוב: אנתוני היקרה, צפינו בך כל השנים וראינו שאת אחת מאיתנו. כל מי שנולד בדיוק בחצות היום של שנה חדשה מקבל עיניים כמו שיש לך. וכן, אנחנו יודעים שבטח את תוהה לעצמך מה זה אומר, אז זה אומר שאת יכולה לעשות מסע בזמן. כלומר את יכולה לחזור בזמן, ולנסוע לעתיד. אבל בשביל זה תצטרכי לבוא לבית ספרנו, מקווים שתעשי את הבכירה הנכונה! מקולג’ טיים. אנתוני חשבה לעצמה-אני לא צריכה אנשים בשביל ללמוד איך עושים דברים חדשים, אני יכולה ללמוד דברים חדשים בעצמי. אנתוני הייתה חייבת להבין איך היא עושה מסע בזמן. ( לא אכפת לה אם היא תחזור בזמן או שהיא תקפוץ לעתיד העיקר שהיא תעשה מסע בזמן). אנתוני החליטה שהיא מנסה כל דבר בשביל לנסוע בזמן. היא התחילה לנסות לעמוד בדרכים משונות, לשנות את הצורה של החדר שלה, ללכת שלושה צעדים אחורה, ללכת שלושה צעדים קדימה, אבל שום דבר לא עבד. פתאום נכנס לאנתוני לכלוך לעיין, היא שפשפה את העין והלכלוך לא יצא, היא שפשפה עוד יותר חזק ועדיין הלכלוך לא יצא. היא הלכה לשירותים כדי לשטוף את העין ופתאום שהיא באה לצאת מהשירותים היא ראתה שהיא לא בבית. היא לא הבינה מה קורה, היא הייתה במין רחוב משונה. היא ראתה שם אנשים הולכים עם כל מיני בגדים מוזרים, אבל מה שהכי הדאיג אותה זה שבמקום שהאנשים הסתובבו עם טלפונים ביד הם הסתובבו עם עיתונים והיא לא הבינה מה קורה. היא הלכה לכיוון הבית שלה, אבל הבית שלה לא היה שם, במקום הבית היה שם בית קפה. היא נכנסה אל הבית קפה ושמעה מנגינה מוזרה ברקע. היא ראתה שם סלסלה עם עיתונים ובאחד העיתונים היה כתוב “שנת “1953, אנתוני לא הבינה מה קרה, היא יצאה בריצה מהבית קפה וצרחה צרחה ארוכה מאד. לאחר כמה שניות לאנתוני התחיל להיות סחרחורת, ופתאום היא נפלה ארצה. עברו כמה דקות ואנתוני התחילה לשמוע רעשים-” ילדה את בסדר? ילדה תעני לי” היא פתחה את עיניה וראתה ילדה עם עיניים כחולות בוהקות, ושיער שחור גלי. הילדה עזרה לאנתוני לקום. הילדה שאלה את אנתוני “את בסדר? מה קרה? ודרך אגב קוראים לי רוקי, איך קוראים לך?” אנתוני ענתה, “לי קוראים אנתוני, ואני בסדר. אני איבדתי את המשפחה שלי בחופשה ועכשיו אני לא יודעת איפה אני ואיך אני חוזרת הבייתה.” היא בקשה מרוקי אפשרות לישון אצלה הלילה ורוקי הסכימה בשמחה. אנתוני פתאום נזכרה שההורים שלה בטח דואגים, אז היא הלכה רגע הצידה וכתבה להם הודעה אמא ואבא היקרים אני הלכתי לישון אצל חברה הערב בשביל לעשות משימת בית ספר, סליחה שלא הודעתי לכם, אוהבת אנתוני. בדיוק שהיא שלחה את ההודעה הטלפון שלה נכבה.