מכונת הזמן

“לא הספקתי לספר לו כשהיינו בקברו” אמרה אמי לסבתי. “אל דאגה” סבתי ענתה לאמי בקול רגוע “זה סיפור טרגי מאוד, אבל אם רועי ירצה הוא כבר יגלה אותו בעצמו” אמרה אמי וחתמה את השיחה. בזמן השיחה הייתי רק בן 3. עכשיו אני בן 12 ומבין את משמעות השיחה. רק מה שאני לא מבין זה, מי האיש הקבור? ובכדי לחקור את העניין החלטתי לבנות מכונת זמן, כי אנחנו בשנת 2093, כולם עושים את זה! עבדתי קשה ולאחר עבודה קשה הייתה מולי מכונת זמן. נכנסתי לתוכה והיה בה כיסא ולוח בקרה. התיישבתי בכיסא וקראתי בהוראות מה עליי לעשות. לחצתי על הכפתורים של המספר 1921, זה היה ניחוש של מספר שהתברר כמאוד מוצלח. שמעתי קולות קרקוש וכשפתחתי את דלת המכונה הייתי במקום אחר! היה מולי בית יפה וצנוע עם גינה מטופחת. שיערתי שזה המקום ודפקתי על הדלת. פתח את הדלת אדם מבוגר יחסית, עם בגדי חול. “מי אתה נערי היקר?” הוא שאל. “אני רועי” עניתי “אבל הרשה לי לשאול… מי אתה?” “דפקת על דלתי בלי לדעת מי אני? טוב, לא משנה, אני שלומי אלעזר…” “שלומי אלעזר?” נדהמתי לשמע השם והבנתי על איזה איש סבתי דיברה באותה שיחה מזמן. “אז אתה  מכיר את רחל לאה… אלעזר?” עכשיו גם הבנתי מאיפה שם המשפחה “א…איך את…ה מכיר א…ותה?” הבעת פניו של שלומי השתנתה מחיוך לכמעט בכי “זוהי נינתי שאסרו עליי לראותה!” חלקי הפאזל התחברו לי סוף סוף, סבתא ושלומי הופרדו, ואני זה שצריך לחברם! “בוא איתי” אמרתי לשלומי וחיוך מרוח על פניי. “מה? אני לא מבין, יש לי עניינים עם העבודה לסדר…” שלומי לא סיים את משפטו וכבר מצא את עצמו עומד במכונת הזמן. “לא הבנתי, אתה חוטף אותי?” התפלא שלומי “הגענו” אמרתי. יצאנו ממכונת הזמן ורצתי בהתרגשות אל תוך הבית. סבתי רצה לקראתנו חיוורת ומודאגת “איפה ה…” לסתה  של סבתי נשמטה וגם לסתו של שלומי. לאחר כמה שניות של הלם הם נפלו אחד לזרועות השני והתחבקו באין מעצור. לאחר שנרגעו הרוחות שאלה סבתי “איך ידעת?” “כך הרגשתי” עניתי. זה לא היה שקר, באמת כך הרגשתי. אמי הגיעה והתרגשה גם היא מן המחזה. רצה וחיבקה את שלומי, כנראה הכירה גם היא אותו. “טוב, טוב” אמר שלומי “אני מבין שאני מאוד מרגש את כולם, אבל אני חייב לחזור לביתי. גם לי יש עניינים לסדר, אז אשמח אם המושיע הצעיר” אמר והצביע עליי “יוכל להביא לי את הכלי המיוחד שאיתו באתי לכאן.” שלומי ואני לא הצלחנו להוריד את החיוך מפרצופינו. “לכבוד הוא לי להיות לך לעזר” אמרתי לשלומי ולקחתי אותו אל המכונה. “לכבוד הוא לי להכיר אותך” אמר שלומי. נכנסנו למכונה וכשיצאנו שלומי החזיק את ידיי ואמר לי את המילים שלא אשכח גם כשאמות “לא הלכתי בגלל הסידורים שאני צריך לעשות, אלא בגלל שהייתי צריך לומר לך ביחידות כמה מילים. זו הפעם הראשונה בחיי שאני רואה ילד בגילך שאני יודע שיגדל להיות הרב הכי מכובד, או האדם הכי נערץ באזור.” “מדוע אתה חושב כך?” שאלתי “גם אין סיכוי שזה נכון כי עושים עליי חרם… אף אחד לא אוהב אותי” דמעות עלו בעיניי. “אני בטוח בזה כי אתה היית המושיע שלי, ואם מישהו יפריע לך, זכור אותי.” אני לא אשכח את המילים האלו לעולם.

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »