שלום, אני יובל, אני בת 11 ואני בכיתה ו’3. בלימודים אני תלמידה מצטיינת אבל…לפעמים אני מפחדת שאני אטעה או מפחדת שלא יאהבו אותי. יש ילד בכיתה שלי ששמו רוי. הוא ילד גבוה וחזק ספורטאי מצטיין, וההפך הגמור ממני: לא אכפת לו מה יגידו עליו או מה יחשבו עליו. דווקא איתו עברתי את ההרפתקה שעליה אספר. ביום שלישי הוא התקשר אלי ושאל אם אני רוצה להפגש איתו לצאת לטיול בטבע. הסכמתי, וקבענו לשעה שש. האמת, ממש פחדתי. לא ידעתי מה הוא יחשוב עלי או איך הוא יתייחס אלי. הגעתי לשם בשש, הוא הגיע והלכנו לחורשה. רוי ראה משהו שדומה לכפפה על הרצפה. הוא הרים את הכפפה שהתחילה להשתולל לו ביד. היינו בהלם! אבל זה לא נגמר.
הכפפה החלה לפתע לדבר: “יש לי מספר שאלות אליכם אם אתם רוצים לצאת מפה. השאלה הראשונה: בכמה מדליות זכה מייקל פלפס באולימפיאדת בייגין?”
רוי ישר ענה:” 8″ וזו היתה כמובן תשובה נכונה.
הכפפה המשיכה: “השאלה השנייה היא, היכן התקיימה האופלימפיאדה בשנת 2020 ומתי?” אני ורוי התלבטנו. רוי חשב שהיא התקיימה בברצלונה בקיץ של 2020. אני זכרתי שדחו את האולימפיאדה בגלל הקורונה ושהיא היתה בכלל בטוקיו. פחדתי להגיד לרוי, אבל גם מאוד רציתי לצאת מהמצב המסובך שאליו נקלענו. בסוף לחשתי לרוי, שאני חושבת שהוא טועה. לאחר שהוא שמע אותי הוא אמר, “יאללה הולכים עם התשובה שלך”. חששתי. ברגע הזה הוא אמר לי משהו שאני לא אשכח: “יובל תאמיני בעצמך. את יודעת את זה, את הסיכוי שלנו לצאת מפה!”. ברגע הזה הבנתי שאני יודעת ושאני לא צריכה לפחד. אם אני אטעה מקסימום יצחקו עלי. עניתי על השאלה ו…צדקתי!
הכפפה המשיכה לרקוד ביד של רוי ואמרה: “בסדר אתם יכולים לצאת, כל הכבוד”!
למחרת
לפני שהלכתי לבית הספר קראתי לרוי והלכנו ביחד.
-“את חושבת שאנחנו צריכים לספר למישהו מה שקרה?” שאל רוי.
-“אני לא חושבת שיאמינו לנו, זה סיפור בכלל לא הגיוני”.
רוי חשב ואמר: “בסופו של דבר את צודקת מי יאמין לנו שכל הדברים האלו באמת קרו? אלו דברים משוגעים שאני בטוח שאף אחד לא חווה”.
הגענו לבית הספר והחלטנו שנשב אחד ליד השנייה כדי לדבר על מה שקרה. נעמי, שיושבת לידי והחברה הכי טובה שלי, לא כל כך אהבה את הרעיון אבל התפשרה. היה צלצול, התחיל שיעור נביא. המורה מדברת אבל אני ורוי לא באמת מקשיבים לה. אנחנו במחשבות שלנו: לספר?, לא לספר?, לחזור לשם? או לא?, ובכלל, מה לעשות? נגמר השיעור והמורה קראה לשנינו, היא אמרה שלא טוב לנו לשבת ביחד, אנחנו לא לומדים טוב ועוד כמה דברים בסגנון. נגמר היום. רוי ואני אמרנו שנלך לבית שלו ונדבר עם אמא שלו,אילנה. התחלנו לספר לה את כל מה שקרה והיא נשארה עם לסת פעורה, היא הייתה בשוק ולא הצליחה להבין מה קורה לילדים בימים האלו. היא דיברה עם אבא של רוי, איתמר ועם ההורים שלי (דנית ואליאב) הם התלבטו מה לעשות אבל בסוף החליטו שישמרו את זה בניהם ואם זה יקרה עוד פעם הם ילכו לחוקר שיבדוק מה בדיוק קרה.
בוקר
צעקות מהקומה למעלה “יובל, יובל, קומי! ההסעה יוצאת עוד 10 דקות”. “מה? מה? מי קורה לי? איפה הכפפה? לאן נעלם רוי?” התעוררתי קצת בשוק. כן, כל זה היה חלום, אבל הוא היה מאוד משמעותי בשבילי. למדתי שאין לי שום סיבה לפחד לטעות או מה יחשבו עלי. ועם המחשבה הזו הלכתי שמחה ומאושרת לבית הספר.
