הכל התחיל היום בבוקר כשהגעתי לבית הספר. הוצאתי את הטלפון מהתיק כדי לשלוח הודעה לחברה, וראיתי שקית עם סנדוויץ’. נזכרתי שאימא שלי ביקשה שאביא את הסנדוויץ’ לאחותי הקטנה מפני שהיא שכחה לקחת אותו בבוקר. השארתי את הטלפון דלוק, על השולחן שלי בכיתה, והלכתי לכיוון הכיתה של אחותי כדי להביא לה את הסנדוויץ’. אחותי שמחה מאוד כשהבאתי לה את הסנדוויץ’, וככה עם הרגשה טובה, חזרתי לכיתה.
נכנסתי לכיתה וראיתי שהשולחן שלי ריק, וששירה וגילי מתלחששות ליד שולחן סמוך ומחזיקות את הטלפון שלי. “מה נראה לכן שאתן עושות?” צעקתי עליהן, והן מיהרו להסתיר את הטלפון, חטפתי מהן את הטלפון והסתכלתי על כל הדברים שהן פתחו. הייתי המומה, הן חיטטו לי בדברים הכי פרטיים וכתבו הודעות מכוערות לאנשים בשמי! רצתי לשירותים והתחלתי לבכות, לא האמנתי שהן עשו לי את זה.
בצלצול הראשון נכנסתי חזרה לכיתה והדבר הראשון שראיתי היה את שירה מוציאה לי לשון. הסתובבתי והחלטתי להתעלם. בהפסקה שמעתי את גילי מדברת עם קבוצת בנות מהכיתה ואומרת להן: “איזה בכיינית, מה בסך הכל עשינו? הצצנו לה בטלפון לשנייה, וזה בעיה שלה שהיא השאירה אותו על השולחן!” כל הבנות הסכימו איתה והמשיכו לספר בדיחות על חשבוני כל ההפסקה. הכי כאב לי שאלה היו בנות שהייתי בטוחה שהן חברות שלי.
חזרתי הביתה והייתי פגועה מאוד. הלכתי למיטה ובכיתי עד שנרדמתי. כשהתעוררתי, בעיקר ניסיתי להבין מה גרם לגילי ושירה לעשות לי את זה. לא עשיתי להן שום דבר רע, הן אלה שחיטטו לי בטלפון ו… פתאום קלטתי שאם הם חיטטו לי בטלפון יכול להיות שהן ראו כמה הודעות פרטיות שהן לא היו אמורות לראות. לפני כמה חודשים, שירה וגילי רבו עם הדר, שהיא חברה טובה שלי, בסופו של דבר הן השלימו, אבל היא כתבה לי דברים לא כל כך נחמדים עליהן. הבנתי שהן בטח ראו את ההודעות האלה ובגלל זה הן מתנהגות ככה. כך הגעתי למסקנה שלכל מעשה שנעשה יש משהו שהוביל לעשיית המעשה. לא ידעתי מה לעשות, מצד אחד הן נפגעו ממשהו שכתבתי אבל מצד שני, הן בכלל לא היו אמורות לראות את מה שאני והדר כתבנו, כך שאם הן נפגעו, זאת אשמתם, לא אשמתי. בסופו של דבר החלטתי לתת להן להתנהג איך שבא להן ואני אתנהג איך שבא לי. במהלך ימים רבים לא דיברנו.
יום אחד, כשעברתי בין המסדרונות של בית הספר, שמעתי מישהי בוכה. הלכתי לכיוון הקול וראיתי את גילי יושבת על הרצפה בוכה, כשמסביבה שלולית מים. הרגל שלה נראתה ממש לא טוב, “היא בטח החליקה ושברה את הרגל,” חשבתי לעצמי. עזרתי לה לקום והתחלתי ללכת איתה לכיוון חדר האחות. השארתי את גילי בחדר האחות, ובסוף היום הלכתי לבדוק מה שלומה. כשהגעתי, ראיתי את שירה יושבת ליד גילי, כשרגלה של גילי חבושה, צעדתי לעברן, ואז שלושתנו אמרנו בדיוק באותה שניה: “סליחה”, והתחלנו להתפקע מצחוק.
