חברות אמת
ביום הלימודים הראשון הלכה אפרת ספיר לבית הספר בהרגשת לחץ.
כשהגיעה לבית הספר ראתה אפרת הרבה תלמידים, הרבה יותר משדמיינה. היא עברה בין ההמון ונכנסה. בתוך בית הספר היו עוד יותר תלמידים משהיו בחוץ. היא נדחקה ביניהם לעבר הלוקר החדש שלה.
כשהגיעה חיכו לה שם שלוש בנות יפות לבושות בגדים אופנתיים ובוחנות אותה במבטן. האמצעית פנתה אליה ואמרה לה “היוש, את אפרת ספיר נכון? אני יובל שיר. זאת,” היא החוותה בידה לעבר הילדה שעמדה לימינה, “נגה אורון. וזאת,” היא החוותה בידה אל הילדה שעמדה לשמאלה, “נעה שרון. רוצה שנשב ביחד בארוחת צהריים?”
“בטח!” אמרה להן אפרת “אני אשמח.”
וככה עוד לא עבר יום וכבר היו לה שלוש חברות הכי טובות. הן בילו ביחד בצהריים כמעט כל יום ועשו מסיבות פיג’מה ביחד.
עד שיום אחד הכול השתנה…
“היוש” אמרה אפרת כשחזרה מבית הספר ביום שלישי אחד. היא הניחה את תיקה ליד הדלת.
“אימא?” קראה אפרת במעלה המדרגות.
אפרת שמעה יפחות מגיעות מהחדר של ההורים שלה. היא עלתה במדרגות ונכנסה לחדר. שם מצאה אפרת את אימה יושבת על מיטתה ובוכה.
“אימא?” אמרה אפרת “אימא, מה קרה?”
אימה פנתה אליה ואמרה בקול רועד: “פוטרתי”.
אפרת הייתה בהלם.
“מה?” קראה אפרת, עדיין מעכלת את הבשורה.
“פוטרתי מהעבודה שלי.” אמרה אימה.
אפרת התאוששה ואמרה “אבל לאבא עדיין יש את העבודה שלו.” היא חייכה חיוך מעודד.” אל תדאגי, הכול לטובה. את תצליחי למצוא עבודה חדשה מהר. את הרי הכי תותחית בעולם!”
אימה חייכה אליה וחיבקה אותה. “איזה מעשה טוב אני ואבא שלך עשינו כדי לזכות בך כבתנו?”
אפרת חייכה אליה חזרה. “שום מעשה, פשוט הייתם אתם.”
אחרי שסיפרה לחברותיה על מה שקרה הן התנהגו מוזר. הן התחמקו ממנה בהפסקות ובשיעורים הן אפילו לא הסתכלו עליה.
“בנות,” קראה אפרת כשסוף סוף תפסה אותם במסדרון “למה אתם מתחמקות ממני? ” יובל החליפה מבטים עם נעה ונגה ונאנחה “סורי מותק, זה רק שאת כבר לא עשירה אז אנחנו לא יכולות להיות חברות שלך.”
“מה?” אמרה אפרת ” אבל… חשבתי ש… פשוט…” אפרת גימגמה והסמיקה מבושה.
“מה חשבת שאנחנו חברות של לוזריות כמוך?” יובל השמיעה נחירה של צחוק ואמרה “ובכן, לא!”
היא, נגה ונעה הסתובבו והלכו משם מתפקעות מצחוק.
כשאפרת הגיעה הביתה היא בכתה למשך שעות.
למחרת כשהגיעה לבית הספר, אפרת התעלמה מהעובדה שהסתכלו עליה עד שניגשה אליה ילדה בערך בגילה. אפרת התכוננה להצקה, אך במקום זה אמרה לה הילדה “היי, אני אסתר. את בסדר?”
אפרת הייתה בשוק. “כן, אבל חשבתי שכולם שונאים אותי עכשיו, הרי אין לי חברות”
עינייה של אסתר התעגלו. “אוי, את רוצה שאני אהיה חברה שלך?”
“רגע,” אמרה אפרת “לא אכפת לך שלמשפחה שלי אין כסף?”
“לא.” אמרה אסתר “למה שיהיה לי אכפת? אכפת לי מהחברות שלי.”
“טוב!” אמרה אפרת “את החברה שלי! ותודה!”
כשחזרה אפרת הביתה, חיכתה לה שם הפתעה “התקבלתי לעבודה חדשה!” אמרה אימה וחיבקה אותה .
“כל הכבוד!” אמרה אפרת מחייכת.
למחרת אפרת ואסתר הלכו במסדרון בית הספר כשפגשו את יובל וכנופייתה.
“אפרת, מה קורה?” אמרה יובל “ולמה את מסתובבת עם החננה הזאת ולא איתנו?”.
אפרת חייכה אליה במתיקות. “כי אני ‘לוזרית’ זוכרת? וחוץ מזה, אכפת לכן מכסף שלי לא ממני ולאסתר אכפת היא חברה אמיתית, אז ביוש!”
הן הסתובבו והלכו משם.
