שם הסיפור: התחרות הגדולה
שלום, שמי רותם וברצוני לספר לכם סיפור שקרה לי. זה היה חודשיים לפני תחרות הגלישה הימית שלי, כל יום אחרי בית- הספר התאמנתי לפחות שעתיים. באחד הימים בשיעור האחרון המתנתי בקוצר רוח שיגמר השיעור , זה היה שיעור היסטוריה השיעור השנוא עלי. המורה אמרה “צהרים טובים בנות , היום נלמד על יבשות העולם” “אוווווווווף” כל הבנות צעקו. “בסדר ,זה או מבחן או ללמוד על יבשות!” שררה דממה בכיתה ולבסוף כמה בנות אמרו “בסדר, נלמד על היבשות. “יופי” אמרה המורה בחיוך, כל הבנות פתחו את הספר והתחלנו ללמוד. המורה התחילה לדבר ואמרה: בלה… או ככה זה נשמע לי. סוף, סוף נגמר השיעור (כמובן יצאנו 5 דקות מוקדם) רצתי לאוטובוס ובמדרגות חברתי שי צעקה אלי: “חכי, אני באה” (קבענו כבר בבוקר) עלינו ביחד לאוטובוס והתיישבנו. כשהגענו כל אחת לקחה גלשן ונכנסנו למים. שי ניסתה לעמוד על הגלשן אך לא הצליחה, עזרתי לה לעמוד ביציבות והתחלנו לגלוש. עשיתי כמה תרגילים באוויר והסכמתי לעזור לשי לעשות כמה תרגילים. לאחר חצי שעה, שי הצליחה לעשות סיבוב באוויר ועשתה את זה שוב ושוב. לפתע ראיתי בזווית עיני דג זהרון. למי שלא יודע מה זה דג זהרון אני אסביר, דג זהרון זה אחד הדגים המסוכנים ביותר בעולם והם ממש ארסיים וטורפים. צעקתי לעבר שי “שי תברחי” שי לא הבינה למה אני צועקת. החלטתי לפעול, קפצתי למים והתחלתי לשחות לעבר שי, התחרטתי שלא הבאתי איתי את הגלשן. כשהתקרבתי לדג הוא התחיל לשחות אחריי, שחיתי בכל כוחי. שי הסתכלה אלי ולא הבינה למה אני בורחת מדג. צעקתי לעברה “זה דג ארסי טורף”. שי התחילה לשחות לחוף להזעיק עזרה אבל היה מאוחר מידי, הדג השיג אותי, שניה אחת עצמתי עינים וכשפתחתי אותם מצאתי את עצמי בבית חולים כשאני מוקפת במשפחתי. “מה, איפה אני?” שאלתי. “הדג נשך אותך” אימי ענתה לי בדאגה, “עשו לך ניתוח” אמר אחי “בבקשה כולם לצאת, תנו לה להתאושש!”. לאחר יומיים הגיעו כמה חברות שלי לבית החולים והביאו לי שקית חטיפים ענקית וברכות מכל הכיתה “שי המעצבנת הזאת, זה קרה בגללה” אמה אמרה, שתקתי לא חשבתי שזה בגלל שי שלא שחתה מספיק מהר אלה להפך שי הצילה לי את החיים. אם היא לא הייתה שם אף אחד לא היה בא לחלץ אותי ולפנות אותי לבית החולים וכתודה מבזים אותה ומאשימים אותה. ידעתי שזה לא הוגן ושאני צריכה לעשות עם זה משהו. לבסוף, החלטתי להגיד לחברותי, כשאבוא לכיתה, שזה לא בגלל שי. לאחר שבוע חזרתי לכיתתי. כל הבנות התנפלו עלי וחיבקו אותי. לעומת זאת שי ישבה בסוף הכיתה והתעלמה ממני, ראיתי את הדמעות זולגות מעיניה. נגשתי אליה וכל הכיתה הייתה בהלם, אמרתי לשי סליחה, שי הרהרה. ידעתי שהיא חושבת עכשיו אם לסלוח לי או לא. לבסוף היא אמרה “זה בסדר, אני יודעת שזה לא בגללך”, התחבקנו וחזרנו להיות חברות. לבסוף גם כל הכיתה התנצלה בפנייה. לאחר ארבעה שבועות התחרות התחילה, הזמנתי את שי לתחרות. כשקראו בשמי התחלתי לגלוש, עשיתי את התרגיל שלימדתי את שי ועוד כמה תרגילים מסובכים ונחשו לאיזה מקום הגעתי? מקום שלישי מתוך שלושים שרובם מבוגרים ממני ואני גאה מאוד בעצמי שהמשכתי גם עם כל הסיבוכים שהיו לי ומקווה שנהניתם והבנתם את המסר.
סוף!!
