הכל התחיל בתקופת החורף, בישוב ענב שבצפון השומרון.
אני ומשפחתי ישבנו ושיחקנו, לרגע אבא עצר את המשחק-
ומתחיל לדבר, “ילדים יקרים שלנו…” “כן” אמרנו, “אני ואמא רצינו לומר לכם שחשבנו לעבור דירה”, “לאיפה נעבור?” שאלנו “לכפר יונה” אמרה אמא, “אנחנו רוצים שתכירו מקום חדש וחברים חדשים”. אבא חזר ואמר “זה בדיוק מה שרציתי גם לומר לכם.. אמא ואני משתדלים שיהיה לכם הכי טוב שאפשר.”
“רגע רגע רגע” עצרתי שניה “ואם לא יהיה לנו טוב? ואם לא יהיה לי חברות? ואם הלימודים יהיו לי קשים? ואם אני לא אסתדר עם המורה? אני לא רוצה לעבור דירה!”
“אל תדאגי מעייני” הרגיעה אמא “הכל יהיה טוב, את בטוח תמצאי חברות, את תסדרי, ומקסימום תמיד אפשר לחזור בחזרה לענב בסוף שנה.”
“אני לא יודעת…אמא, אני דואגת” אמרתי. ואמא השיבה “אל תדאגי, יש לנו זמן לחשוב על זה…”.
עברו הימים, עברו כבר מספר חודשים ואנו מתקרבים לחופש הגדול, מתחילים לארוז את הבית, להכניס חפצים לקרטונים. הרגשתי את המתח גדל לקראת המעבר. האמת, מאוד נלחצתי, כל הזמן חשבתי ודמיינתי מה יהיה כשנעבור, כשאכנס לכיתה החדשה, אם יהיו לי חברות ועוד ועוד מחשבות.
באחד הפעמים שנסענו לנתניה, ההורים שלנו שאלו אותנו: “רוצים לראות את הבית שבו נגור בכפר יונה?” “כן” צעקנו בהתלהבות, “אין בעיה, ניכנס לכפר יונה ונראה יחד.”
נסענו וראינו את הבית בו נגור, בית גדול, ברחוב שקט ונעים, בית עם חצר גדולה, חניה צמודה, מרפסת בכניסה וזה היה בשבילנו שמחה גדולה כי בענב הבית קטן יותר, עם מרפסת, ללא גינה. חזרתי הביתה ושמחתי מאוד. העצב התחלף בשמחה.
עברו חודשי הקיץ, עברנו דירה, משאית גדולה מאוד הגיעה ולקחה את כל הציוד שלנו, בימים של המעבר ישנו אצל בני הדודים וזאת הייתה חוויה גדולה.
בבית החדש התארגנו וסידרנו. וגם תחילת שנת הלימודים התקרבה ואיתה החשש הגדול, שוב פעם התחלתי להילחץ ולדאוג מה יהיה.
והיום הראשון ללימודים אכן הגיע. אבא ואמא הקפיצו אותנו לבית הספר וליוו אותנו בכניסה. עמדתי בשער הכניסה לבית הספר, עם תיק על הגב, מסכה על הפנים (מפני הקורונה), בגדים חדשים והרגשת לחץ- פרפרים בבטן. פסעתי לכיוון הכיתה החדשה שבה אלמד, הרגשתי את הרגליים כבדות וחלשות, הידיים מתחילות לרעוד, הלב דופק מהר.. הגעתי לפתח הכיתה. לפתע, לנגד עיני אני רואה פנים מוכרות: שירה! אני זוכרת אותה, היינו יחד בשבת אחת לפני כמה חודשים, ההורים שלנו מכירים ולכן כבר נפגשנו בעבר. מיד הרגשתי הקלה גדולה. מישהי שאני מכירה!
מרגע זה והלאה כבר היה לי יותר קל. שמחתי, נשמתי לרווחה, כל החששות שלי נעלמו. שירה הכירה לי את הכיתה, את החברות, ועזרה לי להתאקלם בבית הספר החדש
