הצמיד האבוד

בערב קריר אחד של חודש אדר בעיר חדרה, בבית של משפחת אופיר, חגגה ילדה בת מצווה.    לילדה קראו מעיין. אחרי החגיגה, כשהם חזרו הביתה אמא של מעיין נתנה לה מתנה בתוך שקית קטנה. מעיין פתחה את המתנה ונפל לידיה צמיד זהב.

מעיין אמרה בהתלהבות לאמא שלה: “אמא זה באמת זהב?”

“כן”, אמא שלה ענתה “זה זהב אמיתי , שעובר במשפחה מאמא לבת כבר 6 דורות!”.

מעיין מאוד התרגשה. היא התקלחה עם הצמיד, ישנה עם הצמיד ואפילו ענדה את הצמיד לבית הספר ולחוג בלט.

ביום רביעי אחד מעיין הלכה לבית הספר כרגיל. כשהגיעה לבית הספר פתאום גילתה שהצמיד שלה לא על היד. היא חיפשה בתיק שלה, בסביבה שלה ובכיתה, אבל היא לא מצאה את הצמיד. היא חיפשה בעזרת חברות שלה בכל בית הספר, בשתי ההפסקות, אבל הצמיד לא נמצא.

מעיין הייתה מאוד עצובה. כשהיא חזרה מבית הספר, היא חשבה בדרך, שאולי תמצא את הצמיד על הריצפה, אבל אז הניחה שמישהו היה מוצא את הצמיד לפניה והיה לוקח אותו אליו.

כשהגיעה הביתה היא אמרה לאמא שלה: “אמא אני לא יודעת איפה הצמיד שלי, חיפשתי בכל בית הספר אבל לא מצאתי אותו”.

“מעייני” אמא ענתה בסבלנות, “תחפשי בבית ובחדר שלך אולי זה נפל כשהתארגנת בבוקר”.

מעיין הלכה לחדר ולפני שהתחילה לחפש היא התישבה על המיטה שלה והיד שלה נתקלה במשהו קשה על המזרון. היא הרימה את השמיכה ולא האמינה למראה עיניה.

הצמיד כנראה נפל לה בלילה והיה על המיטה לאורך כל הזמן הזה!

מעיין רצה לאמא שלה בהתרגשות, הראתה לה את הצמיד וביקשה ממנה לענוד לה אותו צמוד יותר כדי שלא ישתחרר מהיד שלה שוב.

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »