שלום לכם קוראים יקרים, שמי הוא דן ואני בן 11 ולומד בכיתה ו’.
אני רוצה לספר לכם דבר שקרה לי לפני כשנתיים כשעליתי לארץ בעודי בכיתה ד’.
סיפורי מתחיל כשעליתי לישראל לפני שנתיים וחודשיים מאתיופיה. מאז הצטרפתי לכיתתי הרגשתי ילד דחוי אף אחד לא דיבר איתי ולא הסכים לשחק איתי, רק לעגו לי וקראו לי בשמות גנאי, צחקו והציקו לי. יום אחד, בעודי בדרך לכיתתי אני רואה מודעה שבה כתוב:
“היכונו היכונו כל תלמידי בית ספר הדרים לתחרות הריצה המחוזית היוצאת לדרך בעוד שבועיים”.
שמחתי מאוד והמשכתי לכיתתי. בעודי צועד לכיתה, עלו בי הרהורים: “מה אם לא ירצו שאשתתף בתחרות כי אני שונה מכולם, אני כהה עור” הנחתי למחשבות ונכנסתי לכתה. המורה שאלה אותי למה איחרתי ועניתי לה שזה בגלל שקראתי את המודעה בחוץ. לאחר שיעור תורה התאספנו במגרש לשיעור ספורט. המורה עמד ושאל: “מי מתכוון להשתתף בתחרות השנתית”? ואז קם אורן וענה: “בטח הכושי ירצה להשתתף, ידוע שכושים רצים מהר!” והתחיל לצחוק בקול ואחריו כל שאר ילדי הכתה. המורה היסה את כולם ופנה אליי ושאל אותי:”דן, האם אתה מעוניין להשתתף”? התביישתי מאוד כי כל המבטים הופנו אליי, לא ידעתי מה להשיב, אבל מאוד רציתי להשתתף בתחרות אז עניתי בשקט:”כן, אני רוצה”. “אם ככה, ממחר תתחיל להתאמן באופן פרטני עד יומיים לפני התחרות”, ענה המורה לספורט.
יומיים לפני התחרות שמתי לב שהילדים בכתה יותר מתעניינים בי ואפילו פונים אליי.
יום התחרות הגיע, כולם הגיעו לצפות בתחרות. הגיעו ילדים מבתי הספר מכל העיר.
נעמדנו כל המתמודדים בקו הזינוק מרוכזים וממתינים לשריקת המזניק. כולם מתוחים, מביטים קדימה לעבר המסלול וברקע תשואות הילדים. היה נדמה לי ששמעתי שקוראים בשם שלי, אבל אולי דמיינתי מרוב מתח וחרדה.
קול שריקה וכולם מזנקים. אני רץ ומניע את הידיים שלי קדימה ואחורה הכי חזק שאני יכול. אני שם לב שאני מוביל וכולם רצים אחריי, ברקע אני שומע קריאות “דן,דן,דן..” הגעתי לקו הסיום ראשון! בהבדל ניכר של כמה שניות מהמתמודד במקום השני. אני לא יכול לתאר לכם את התחושות שהרגשתי באותו רגע. ניצחון גדול לא רק בתחרות הריצה. ניצחון על הבושה ועל תחושת חוסר השייכות.
ירדתי מהמסלול ואני רואה את ילדי הכתה באים לקראתי וקופצים עליי בשמחה.
לשמחתי, היום אני נמצא בצמרת הכתה מבחינה חברתית, אני גאה במי שאני ובמקום ממנו באתי והכי חשוב, בצבע העור שלי.
סוף
