עלייה
שלום לכולם.
שמי אספו ונולדתי באתיופיה לפני כשבע שנים. כאשר הייתי בן שלוש עליתי לארץ ישראל יחד עם הורי והייתי שמח לשתף אתכם בסיפור עלייתי:
באתיופיה הייתי משחק בחול ובבוץ אבל אני לא זוכר שהייתי משחק עם חברים, בעיקר שיחקתי עם אחי ואחיותיי. אינני זוכר שהלכתי לגן או לגן שעשועים, רוב ככל הזמן הייתי בבית עם המשפחה ויחד היינו מוצאים מה לעשות כדי להעביר את הזמן.
לאחר שעלינו לארץ ישראל הרגשתי מיד את ההבדל. קלטו אותנו בשמחה במרכז קליטה “חרוב” בבאר שבע – שם דואגים לנו מאד: שולחים אותנו למסגרות מתאימות, רושמים אותנו לחוגים, עושים לנו פעילויות מגוונות בימים רגילים והכי חשוב – יחד איתנו גרים עוד משפחות עולים מאתיופיה וכיף לנו להיות יחד. כולנו מבינים אחד את השני ומכירים את התרבות המיוחדת של יוצאי אתיופיה.
כאשר הגעתי לגיל שצריך להירשם לבית הספר, המליצו להורי על בית ספר “מוריה”. הורי רשמו אותי ואני מאד שמח ללמוד דברים חדשים ולהכיר חברים מיוחדים שאני מאד אוהב.
אומר לכם את האמת? קשה לי ללמוד. השפה העברית קשה לי ואני לא מצליח לדבר או לקרוא בעברית בצורה ברורה. גם בחשבון לא קל לי אבל אני שמח על החברים הטובים שיש לי בכיתה שעוזרים לי לעבוד בחוברות וללמוד דברים חדשים. אני בטוח שבסוף אצליח להתגבר על הקושי בעזרת המחנכות שמשקיעות בי הרבה מאמץ.
בהפסקה, אני מרגיש הכי שמח בעולם. כל החברים משחקים יחד כדורגל, תופסת או משחק אחר ועבורי זו הנאה מיוחדת! בכלל לא משנה אם אני מנצח או מפסיד, העיקר שאני נהנה.
באתיופיה אהבתי מאד לאכול “שמברה”, מאכל הדומה בטעמו לפלאפל שאתם מכירים בארץ. בארץ ישראל אני אוהב יותר לאכול אינג’רה – מאכל מסורתי של עולי אתיופיה.
כשאגדל אני מאד רוצה להיות שחקן כדורגל מקצועי. אשתדל לשמור על הכללים כדי שאוכל להתקבל לקבוצות כדורגל הכי טובות בעולם.
