הספר הקסום
שלום קןראים לי רון אני הכי צעיר במשפחה. לאבא שלי קוראים ישראל ולאמא שלי קוראים מיכל.
מעליי יש עוד 3 אחים. אחי הבכור- יצחק והוא בן 16, אחותי הדס בת 12, אחי בנימין והוא בן 10.
ואני בן 8 . אומרים עליי שאין לי סבלנות- אני לא חושב שזה נכון. בכלל לא נכון.
בוקר אחד קמתי מוקדם מהרגיל. התארגנתי לבית הספר ולבשתי בגדים קצרים. אמא אמרה לי לקחת סוויטשירט- ואני אמרתי לה שחם לי. הגעתי לבית ספר באיחור ועם המזל שלי, המנהלת כבר הייתה בכיתה ושטפה אותי בצעקות. שני השיעורים הראשונים עברו די מהר, ואני רק חיכיתי להפסקה.
בהפסקה שמעתי קולות מוזרים עולים מן המרתף. נבהלתי מאוד. מייד קראתי לחבריי הטובים: פיני, שמוליק. הקולות הגיעו מהמרתף. אז החלטנו שאין ברירה ואנחנו חייבים לרדת אל המרתף על מנת לבדוק מה קורה שם. איך שהתחלנו לרדת אל המרתף ראינו עשן.
כולנו נחנקו מהעשן אבל פתאום ראינו ספר עתיק מאוד. מייד פתחתי אותו ואז כולנו נשאבנו לתוך הספר.
כבר לא היינו במרתף אלה היינו בסיביר. עומדים קפואים בבגדים קצרים. באותו רגע הצטערתי שלא הקשבתי לאמא- ולא לקחתי סוויטשירט.
הבנו שאין ברירה וחייבים לזוז. אחרי חצי שעה של הליכה- ראינו בקתה קטנה באופק. דפקנו על הדלת. אף אחד לא ענה. שמוליק ניסה להסתכל דרך החלונות- אבל הם היו מאובקים ואני כבר פתחתי את הדלת. בפנים ישבה סבתא זקנה, על כסא נדנדה ובידיה היה הספר ששאב אותנו. הסתכלנו אחד אל השני והתלבטנו מה לעשות.
הסבתא הזקנה לא נראתה מופתעת בכלל לראות אותנו, ובנחמדות הציעה לנו כוס תה ועוגיות. בהתחלה רצינו לסרב, אבל היה כל כך קר וקפוא- שזה היה ממש פיקוח נפש.
התחלנו לאכול את העוגיות ואז שאלתי את הסבתא: “איך קוראים לך? את גרה פה לבד?”.
הסבתא ענתה: “קוראים לי נחמה. וכן אני גרה פה לבד. אני והספרים שלי.”
שמוליק, שכח את הנימוסים שלו בבית הספר ובלי להתבלבל התחיל להתפקע מצחוק ואמר לה: את גרה לבד… מה זה השטויות האלו לגור עם ספרים?!”
נחמה, לא התבלבלה ודחפה ו עוגייה לפיו כדי שיהיה בשקט. פנתה אל פיני ושאלה אותו אם הוא יכול להביא לה ספר. פיני רץ מהר, טיפס על השרפרף הרעוע, והביא לה את הספר.
הספר היה עתיק, מאובק, ועליו אותיות בשפה משונה בצבע זהב.
נחמה אמרה לפיני לפתוח את הספר בעמוד הראשון. שם הוא ראה כתב עברי קדום- שלפתע הוא הצליח לקרוא אותו ללא בעיה. שזה כבר היה מוזר כי פיני בקושי יודע לקרוא את השם שלו.
“לא סתם הגעתם לפה, זכיתם לפגוש את גברת נחמה ליבוביץ’ ע”ה. אישה יקרה ומיוחדת במינה. עכשיו נצלו את הזמן היקר הזה ולמדו ממנה מהי אהבת התורה.”
נחמה החלה לספר, על ילדותה, על חייה, וכל הזמן שזרה בחן דברי תורה. כאילו התורה היא ממלאה את גופה.
לאחר שעה קלה, סיימה לדבר, ואנחנו נשארנו פעורי פה- כל מה שרצינו הוא רק להשאר. אבל נחמה אמרה שבבית הספר לומדים תורה וחבל על כל דקה שמפסידים.
היא פתחה את הספר- הודנו לה על הכל, לא כל כך רצינו לעזוב, שאלנו אם נוכל לחזור, אך נחמה רק חייכה. קפצנו אל הספר ומייד חזרנו אל ביה”ס. ופתאום כאילו כלום לא קרה..
