אימא העירה אותי בבוקר, היא קראה לעברי:” דנה קומי את תאחרי לבית הספר” .
“בסדר, בסדר אני קמה” עניתי בעודי מפהקת פיהוק ענק.
קמתי וסידרתי את המיטה, פתאום הבחנתי במשהו שמציץ מתחת לכרית שלי. “מה זה?” תהיתי בקול.
דף נייר הרמתי את הכרית, לקחתי את הדף וקראתי אותו. זה לא היה סתם דף נייר עם כתוביות, זו הייתה מפה.
מפה של מה אתם שואלים? מפת אוצר!
הכנסתי את המפה לתיק ,התארגנתי במהירות ויצאתי בריצה להסעה.
הגעתי לכיתה, המורה נכנסה והתחילה את השיעור. כעבור שעתיים שנראו כנצח צלצל הפעמון. הייתה לנו הפסקה. חבריי החלו לצאת מהכיתה בריצה.
קראתי לחברתי אבישג אבל היא לא שמעה, תפסתי בידה וסימנתי לה להישאר. אחרי שכל הילדים יצאו פניתי אל אבישג ואמרתי לה:” אבישג, מפת אוצר הייתה מתחת לכרית שלי”.
“מה? את בטח עובדת עלי” ענתה אבישג מתקשה להאמין לדבריי.
” תיראי בעצמך “הראיתי לה את המפה.
“מי הביא לך אותה? האם היא אמתית? אולי היא מזויפת?” אבישג החלה לשאול שאלות רבות.
“לאט לאט” עניתי לה. “כפי שאמרתי קודם מצאתי את המפה מתחת לכרית. אינני יודעת מי הניח אותה שם”
“בואי נצא לדרך מיד בתום הלימודים.” אמרה בהתרגשות רבה.
וכך מיד שסיימנו את הלימודים יצאנו לדרך.
לפי המפה האוצר נמצא בין שני עצים שעל אחד מהם חרוט המספר שבע.
הגענו ליער מלא עצים. ככל שנכנסנו לתוכו הצמחיה בו הייתה סבוכה וצפופה.
“אולי לא היינו צריכים לצאת למסע החיפושים הזה לבדנו? אולי כדאי שנחזור חזרה?”
התחלתי לפחד.
אך אבישג הגבירה את צעדיה ואני נאלצתי לרוץ על מנת לעמוד בקצב שלה.
אני מתנשמת בכבדות וממשיכה לרוץ פתאום אני מבחינה בחברתי שעצרה ועיניה זורחות משמחה.
“מה קרה? מצאת את האוצר?” שאלתי.
“תראי בין העצים, ממש בקצה ישנה מנהרה.” ענתה חברתי בהתרגשות רבה.
“את בטוחה שכדאי…לא הספקתי לסיים את המשפט ואבישג אחזה בידי והובילה אותי פנימה.
היה חשוך מאוד במנהרה. נזכרתי שיש לי בתיק פנס הוצאתי אותו ונכנסנו פנימה.
בצעדים מהוססים המשכנו פנימה. לפתע מעדתי, נתקלתי בחפץ כלשהו. חשתי בכאב עז ברגל. אבישג עזרה לי לקום. כשהארנו לכיוון המקום שבו נפלתי ראינו חפץ מכוסה באבק. הסרנו את האבק בידיים ולנגד ענייננו התגלתה תיבה.
כל כך התרגשנו “מה יש בה? האם היא מלאה באבנים טובות ובזהב?”
המשכנו לנקות אותה ופתאום הבחנו בציורים מוזרים ובכתב קדום שלא הצלחנו לזהות.
הבטנו אחת בשניה ומבלי לומר דבר פתחנו את התיבה.
“מה היה בתוך התיבה? “אתם בוודאי תוהים.
“האם התיבה מלאה באבנים טובות ובאוצר קדום?”
לא. ממש לא.
התיבה הייתה מלאה בחול. הבטתי באבישג שהחלה לחפש בתוך החול.
“אולי נמצא אבנים טובות או לפחות אבן אחת ואולי מטבע עתיק?” הייאוש ניכר בקולה של חברתי.
המשכנו במשך דקות ארוכות אך לא מצאנו דבר. התאכזבנו מאוד. דממה מעיקה שררה במנהרה. לא אמרנו דבר. לאחר זמן מה יצאנו מהמנהרה וחזרנו לביתנו.
מעולם לא דברנו על מה שאירע בצוהרי אותו יום. שמרנו על זה בסוד. מדוע?
אולי בגלל האכזבה שלא מצאנו אוצר, אולי בשל העובדה שמישהו עבד עלינו או מחשש מתגובת הורינו על המעשה הפזיז שעשינו…
