בס”ד
המריבה
זה היה יום יפה, אני וחבריי: דני, עומרי, ליאור
ודניאל – שזה אני, שיחקנו כדורגל . שיחקנו ושיחקנו עד שרציתי לשחק במשהו אחר, אבל דני רצה להמשיך.
כשעומרי וליאור שמעו זאת, מיד אמרו :
“כן, כן! בואו נשחק במשהו אחר !”.
אבל דני התעקש : “לא ! לא שיחקנו מספיק! למה לא להמשיך!?”
אני בכלל לא הבנתי למה להתעקש אם הרוב הוא הקובע.
בכדי שכולם יהיו מרוצים, המשכנו רק עוד קצת, רק עוד טיפה.
חלפה שעה ועוד שעה, עד שבאמת כבר קצת נמאס לנו.
פנינו לדני ואמרנו לו: “זהו, עכשיו נשחק מסירות”. “לא ולא” אמר דני, “למה לא?” שאלנו, “כי…כי
זה היה רק קצת ורק עכשיו התחלנו לשחק”. אנחנו
היינו המומים, לא הבנו על מה הוא מדבר.
הרי הרגע, ממש כאן ועכשיו שיחקנו שעתיים כדורגל !
עומרי לא יכל יותר, הוא רץ אליו והתחיל לצעוק ולהתעמת איתו.
עד מהרה המצב הסתבך.
ליאור ניסה להפסיק את הריב, אך אז גם הוא נכנס הישר אל תוך המריבה .
אני רציתי לעצור זאת אך ידעתי שאם אתערב, יכניסו אותי אל המריבה ואני בכלל לא רוצה להיות שותף לכך.
לא התערבתי וקראתי לאבא שלי, הוא בא וישר הפסיק את המריבה ואמר: “למה חברים כה טובים צריכה להתנהג אחד לשני בצורה כזו?
אני רוצה לספר לכם סיפור קצר והתחיל לספר: “אתם יודעים שפעם, ממש מזמן, היה לי חבר בשם יוסף.
פעם אחת, יצאנו לשחק תופסת ואיכשהו הכול השתבש. רבנו מריבה קשה מאוד עד שהחלטתי שאיתו אני לא מדבר.
עד היום, כ-9 שנים, אני לא נפגש או מדבר איתו.
אני בטוח שאתם לא רוצים להיות ככה נכון…” ולפני שהספיק לסיים את המשפט, חבריי אמרו: “כן, כן!! “
לאחר מכן, התנצלו אחד בפני השני ואמרו שהמעשה שעשו היה לא נעים לאף אחד.
מעכשיו החלטנו שכל דעה מכבדים ואם זה לא מוצא חן בעינינו, אז נדבר ולא ישר נתחיל לפתח ריב.
חייכנו וחיבקנו אחד את השני , כאילו לא נפגשנו כבר שנים אבל זה היה שווה את זה.
גלי אמיגא
ד’4 ישורון חולון
המורה : אסתר לוי
