המבחן האחרון

“עמדתי מול יריבתי, מחכה לקרב האחרון לפני החגורה השחורה שלי. היא הייתה שם, מקופלת. רק מחכה שאקח אותה, אגע בה. פתאום שמעתי את מייסד הארגון קורא בהתרגשות:”3,2,1,0!!!!!!!”. נעמדתי מול יריבתי, ענת דקל שמה. היא התקרבה אלי ולחצנו ידיים אחת לשנייה. קרבות רבים עברתי, אך אף אחד לא מרגש כמו זה. נעמדתי בעמדת קרב, מוכנה לפעולה. וזה התחיל. הקרב היה מרתק, חזק. היא התחילה עם מירו צ’אגי, בעיטת דחיפה ואני החזרתי לה בנריו צ’אגי, שזה בעיטת פטיש. היא נתנה לי אגרוף באף. זה היה כואב, אבל התגברתי. נתתי לה מונדוליו צ’אגי שזה בעיטה אחורית בסיבוב. היא לא התייאשה ונתנה לי אפ צ’אגי בבטן. כמעט נשברתי, אבל הייתי ביתרון של שש נקודות מעליה. וזה קרה. הוא הכריז שאני המנצחת. פרצתי בצעקות שמחה אדירות. כל משפחתי המורחבת חיבקה אותי בבת אחת (הם ניסו לפחות). אבל אז ראיתי אותה. ענת. היא ישבה עצובה, בצד, בלי אף אחד שיעודד אותה. רק אימה עמדה לצידה וניחמה אותה. החלטתי לעשות מעשה שאני חושבת שלא ייעשה יותר על ידי מישהו אחר. המייסד קרא לי למרכז הדו- ג’אנג ונתן לי רמקול ביד. “קודם כל, אני רוצה להודות לכל מי שעזר לי ועודד אותי בדרך הקשה הזאת. תודה רבה גם לסבוני שלי, ענבר, שהדריכה אותי בצורה נפלאה כל הדרך עד לכאן. החלטתי החלטה שאני בטוחה בה, גם אם כולם ירימו גבה ויסרבו.”,אמרתי. כולם הסתכלו עלי בסקרנות, אפילו ענת. “ענת, בואי לכאן בבקשה. אני צריכה אותך,ו כן גם את החגורה.” הרגשתי נפלא על החלטתי, אך גם מעט עצב. אימי כבר הבינה מה כוונתי. היא הסתכלה עלי כדי לראות אם אני שלמה עם החלטתי. הנהנתי לה לאות הן. היא גם הנהנה לי בחזרה, מהוססת מעט. “קחי את החגורה”, אמרתי לה, “היא שלך” .ענת הסתכלה עלי, עיניה דומעות. “תודה” היא לחשה לי, וחבקה אותי חיבוק אמיץ. מאז נעשינו חברות בלב ובנפש, עד היום ,שבו הכל השתנה. זה קרה ביום המרגש שביתי, גם היא, נבחנה מול יריבה, במקרה הבת של ענת. התיישבתי לידה, וצפינו בקרב. גם עכשיו ביתי יצאה וידה העליונה. ואז חזרתי אל היום שבו החלטתי לתת לה את החגורה. בהבזק מהיר. ראיתי את כל המאורעות במוחי, עברו כמו סרט בפני.”אמא, למה את לא באה לחגוג איתי?” עמית החזירה אותי למציאות הקיימת כאן ועכשיו.” עמיתי, אני רוצה לספר לך משהו”. וסיפרתי לה את כל מה שקרה עם החגורה. “את רוצה שאני אתן לה את החגורה שלי?” שאלה עמית, “אני לא מחייבת אותך. ההחלטה בידייך”. היא הסתכלה עלי, והנהנה לאות הן. התחבקנו והיא התרחקה ממני. היא התקרבה לשחר ולחשה לה משהו באוזן. שחר הודתה לה בבכי של שמחה, אוחזת את החגורה של עמית בידה, שטופת תודה. “אני יכולה לדבר איתך?” לחשה לי ענת באוזן.”כן, למה לא?” עניתי לה. הלכנו לפינה מרוחקת. הייתי אחוזת סקרנות. “אני אגיד לך את זה מהר לפני ששוב אסתגר”. אמרה ענת. “אני אחותך. האבודה.” היא התנשפה מלחץ. אני הייתי המומה. אחותי? האבודה? מה? “אני אסביר לך. אני תאומה שלך. חטפו אותי כשהייתי איתך בחדר פגייה כשאמא יצאה לשירותים. גדלתי אצל הורים שלא ידעו דבר על חטיפתי וגידלו אותי כילדה לכל דבר. רק עכשיו התברר לי על הכל. אני מבקשת את סליחתך. אה” היא נזכרה,” הבאתי לך מתנה קטנה”. היא הוציאה מתיקה את החגורה. היא נתנה לי אותה. ואז התחבקנו. זה היה רגע שלא אשכח בחיים. זה היה המבחן האחרון.”