יום בהיר אחד ילד הלך לטייל בשדה ופתאום ראה כלב ולא ידע למי שייך הכלב.
הילד הלך לכל הבתים בשכונה ושאל של מי הכלב, אבל הוא לא מצא את מי שאיבד את הכלב.
הכלב פחד מאוד. הילד קטף תפוח לכלב. הילד ראה ילדה ושמה רוני. היא גרה בבית של סבא שלה.
רוני ראתה את הכלב ושאלה את הילד: “האם הכלב הזה שלך?”
הילד ענה: “לא, הכלב לא שלי, אבל מצאתי אותו. הוא היה לבד.”
רוני אמרה: “קח סל תפוחים בשביל הכלב”, “תודה” אמר הילד.
הילד שמח מאוד, אבל הוא עדיין לא ידע למי שייך הכלב. הילד אמר לרוני: “רוצה לחפש את הבעלים של הכלב?” רוני אמרה: “כן, אבל קודם אני צריכה לבקש מסבא שלי”. הילד אמר: “בסדר רוני”.
רוני שאלה את סבא שלה: “סבא, מצאתי כלב אבוד. אפשר ללכת למצוא את בעליו?” הסבא אמר: “אוקיי, אבל תחזרי בשעה 9:00”. רוני אמרה ביי והלכה לילד. רוני אמרה לילד שסבא שלה מרשה לה למצוא את בעלי הכלב. הילד אמר: “אז למה אנחנו מחכים? בואי נצא לדרך.” הם הלכו ושאלו בכל המושבה אך לא מצאו את בעלי הכלב. הילד, רוני והכלב היו עצובים מאוד מאוד. לפתע רוני הסתכלה בשעון. היא ראתה שהשעה 9:00 והיא צריכה לחזור הביתה. הילד אמר לרוני: “אם אני לא מוצא את הבעלים של הכלב אני אחזור לבית שלך”. “חכה” אמרה רוני, “אבל באיזה שעה?” “17:00” ענה הילד. רוני אמרה “בסדר” והלכה הביתה. הילד חיפש בשכונת תותים אך לא מצא את הבעלים של הכלב.
השמש החלה לשקוע והילד חזר אל ביתו והביא את הכלב איתו. אמא שלו, רומי, אמרה: “למה הבאת הביתה כלב?” הילד אמר: “הכלב היה לגמרי לבד”. אמא רומי אמרה: “איך אתה יודע אם הוא מחוסן?”
הילד אמר: “כתוב על הקולר שלו”. רומי הסתכלה על הקולר של הכלב וראתה שכתוב מחוסן. הילד נכנס בדלת התיישב בשולחן. רומי הביאה לילד ארוחת ערב. הילד התחיל לאכול. כשסיים לאכול הלך למיטה שלו. כשהתעורר בבוקר אכל ארוחת בוקר והלך להתלבש. כשסיים השעה היה 7:00, אז הלך לבית של רוני.
הוא דפק בדלת. רוני פתחה את הדלת. הם יצאו לדרך. הם חיפשו ברחוב כ”ט בנובמבר.
הם שאלו את משפחת ג׳פי. אבא שלהם, נתן, אמר: “הכלב הזה שלנו!” הילד ורוני החזירו את הכלב.
הצטרפה לשיחה אשתו של נתן, תמי, היא אמרה להם: “לכלב קוראים קוקוה והוא בן שנה וחצי”.
רוני אמרה שהוא ממש חמוד. לתמי ונתן הייתה ילדה, בת 12. קראו לה ליבי. ליבי אמרה: “תודה רבה”.
רוני והילד שמחו מאוד מאוד וגם רוני והילד אמרו תודה רבה.
לפתע השמש החלה לשקוע. הילד ורוני אמרו למשפחת ג׳פי: “אנחנו צריכים ללכת הביתה”.
נתן אמר: “ביי ביי”, אז גם הילד ורוני אמרו שלום. הילד שאל: “אפשר לבקר מתי שבא לנו?” נתן אמר: “כן” והילד ורוני הלכו לבתים שלהם. הם חיו באושר ושלווה.
