היום הראשון

קפצתי מהמטוס, פתאום מתחיל לקלוט שאני באוויר ומנסה לשחזר בראש את שלימדו אותי לעשות בצניחה חופשית. האדמה התקרבה, אז אני מחפש את הידית לפתיחת המצנח כדי להירגע אבל לא מוצא את הידית. ואז אני מתעורר במיטה מתנשף בכבדות ומזיע זעה קרה, “זה היה רק סיוט”- אני חושב ומסדיר את נשימותיי, אני בבסיס תל-נוף ביום הראשון שלי בצנחנים אחרי שנתיים של אימונים בטירונות. אני מחפש את השעון ורואה שיש עוד 10 דקות עד ההשכמה מה שנותן לי להתארגן בנחת- להתקלח, להתלבש ולהתפלל עד המסדר בוקר. היום אני שומר במשמרת בוקר, אז אני צריך גם לאכול וללכת לעמדת התצפית. אני חייב להפסיק עם הסיוטים האלה כי הם ממש מוציאים אותי מפרופורציות. אני יודע שצה”ל לא ייתן לחייל לצנוח בלי מצנח או עם מצנח לא תקין. היום גם יש לי אימון ראשון, טוב די לקשקש אני חייב לרוץ לעמדה כי המפקד מגיע בעוד 5 דקות. אוקי, יש כאן נוף מדהים כל האזור פרוס מתיחתי, זה מקום תצפית מושלם יש כאן הרבה שיחים ועצים ושטח מיראה עצום. ורגע מה זה שם זז? רגע זה לא ניראה כמו חייל צה”ל, אני לוקח את המשקפת וראה שזה איש לא מזוהה שרץ לכיווננו ואז אני לוחץ על הלחצן שמקפיץ את כל הבסיס. 3 משוריינים מיד חוצים את מדשאות לכיוון האיש העוין. המפקד מטפס למעלה ושואל אותי מה קרה? אני אומר לו שהיה איש לא מוכר ולחצתי על הכפתור כמו שלימדו אותי לעשות בהכנות לצה”ל. המפקד שתק לרגע ואז שלף את הקשר כי היו רעשי יריות ושאל מה קרה, היה 5 שניות של שקט ואז נישמע קול והקול אמר יש פצוע קל מירי ברגל אבל המחבל ניתפס. לאחר חקירה קצרה הוא היתגלה כמחבל גדול שעשה כמה פיגועים קשים ביותר והוא ניסה לגנוב נשק מהבסיס, ורק בזכות זה שהייתי ערני הצליחו לתפוס אותו. המפקד היתקרב אלי ואמר לי שהוא רוצה שאני אלך אליו במקום האימון לשיחה ב18:00, אני כל כך לחוץ למה המפקד רוצה דווקא לדבר איתי אני לא מצטיין כמו נח או חזק כמו יואל. השעה היא 17:55 אני בדרך אל המשרד של המפקד אני משקשק. אני עוד שניה התעלפתי שם, הייתי חייב לשבת כי אם לא, הייתי קורס. כל החששות שלי היתחילו לעלות לי “איך אני אצליח?” ו”אני לא אשרוד את זה”. אני בדרך אל המטוס ואין אזל לי הדם מהידיים אני כל כך מפחד שאני רק רוצה לבכות. המפקד מתקרב אלי ואומר לי שאני היחיד שיכול לבצע את המשימה. ושהוא ראה איך אני יכול לראות את הכל, להבין מה צריך לעשות בלי לקפוא במקום כמו שקורה להרבה חיילים שמפחדים. “אתה משתמש בפחד שלך  ווהופך אותו לאומץ, הפחד הזה ישאיר אותך בחיים. אני באמת מבין אותך, זה באמת נפל עליך ממש ברגע האחרון, אבל אני סומך עליך בניטרול ראש הכנופייה הזאת בסוריה.  כל המדינה סומכת עליך”. הדלת נפתחת והרוח עוד שניה מעיפה אותי באוויר, אני לוקח נשימה ארוכה וקופץ. אני הפעם לא רואה את האדמה מתקרבת כי יש חושך מוחלט . אני פותח את המצנח ומרגיש את צמרות העצים ברגל, התגלגלתי והרגשתי משהוא נתקע לי ברגל, בראש ובחזה. ואז הכל נגמר.