החרם

היום עמית את חזרה לבית כולה אדומה מבכי. אימא שלה ,הלל, עבדה בתור וטרינרית, בבית חולים מיוחד. בית חולים לחיות. “מה קרה עמית שלי?” שאלה אימא בקול מודאג, היא לא אהבה שעמית בוכה. “עמית שלי את יכולה לספר לי מה קרה”?  “כן” אמרה עמית “כמה בנות מהכיתה שלי צוחקות עלי ומציקות לי” “ואת יכולה להגיד לי מה השמות שלהם”? שאלה אימא “כן בוודאי”, אמרה עמית, “קוראים להן: תבל, מורן, טוהר , טליה ,נעמי ,שירי ,וחן.” אמרה עמית ועינה אדומות מבכי. “אין בעיה” אמרה אימא , “אני אדבר עם המחנכת שלך,  יהלי בוסקילה. אל תדאגי עמית שלי, עוד יומיים הבנות יבאו לך מכתבי התנצלות , די, אל תבכי. הכול הסתדר בסופו של דבר”. ובאמת כעבור יומיים הבנות שהציקו לעמית הביאו לה מכתבי התנצלות, אבל כשהבנות הביאו לעמית הן לא היו שמחות במיוחד . הן היו עצבניות, וכועסות ואז נעמי אמרה: “מעצבנת אחת! למה אמרת את זה לאימא שלך!? מה לא אכפת  לך מאתנו,? אני ברוגז איתך! ” “נעמי צודקת “! אמרה תבל.  ושניהם הלכו בכעס בשיעור ספורט, המורה אליאב אמר : ” כולם להתחלק לקבוצות! של 5 ילדים בכול קבוצה, קדימה” כולם התחלקו לקבוצות ,כמו שהמורה אליאב אמר. רק עמית ישבה בצד. לבד בלי אף אחד שיהיה איתה. אבל הייתה קבוצה שהיו בה רק 4 ילדים, קוראים להם: ליאור, אסנת, שיר, ומאור. והקבוצה הזו הציעה לעמית להשתתף איתם, ועמית שמחה . מאוד שמחה אפילו, היא אמרה להם כן ,והקבוצה הזו הפכו להיות החברים הכי טובים . ושהבנות ראו שקבוצה הזו הפכו להיות חברים, אז הם ביקשו מעמית סליחה. ועמית סלחה להם ,ועכשיו כול הכיתה חברים של עמית. ואוהבים  את עמית.  אבל היום שעמית הסתובבה  בהפסקה,  היא ראתה ילדה קטנה בוכה.  “מה קרה”? עמית שאלה את הילדה “למה את בוכה?” שאלה עמית, “אין לי חברים, כי אני ילדה חדשה .הגעתי לבית הספר הזה לפני חודש, ואני לא מכירה כאן אף אחד” אמרה הילדה הקטנה, “את לא צריכה לבכות, את רוצה שאני וחברים שלי נהיה חברים שלך?” “כן” אמרה הילדה הקטנה “מה שמך?” “מאי” “מאי אריאל” אמרה הילדה הקטנה ואז נישמע הצלצול. “בהפסקה הבאה תבואי לפה ותפגשי את חברים שלי בסדר?” “בסדר” אמרה מאי ,בחיוך קטן. ובאמת, בהפסקה הבאה, מאי פגשה את עמית ביחד עם חברים שלה מאי בהתחלה התביישה ,אבל מהר מאוד היא גלתה את עצמה מוקפת חברים אוהבים ותומכים, שתמיד איתה בכול מקום, מאי שמחה מאוד שיש לה חברים כאלה, ושהכיתה של מאי גילתה שיש לה חברים מכיתות אחרות הם השלימו איתה  ומאי הכירה לחבריה מהכיתה את חבריה מכתות אחרות הם הפכו להיות חברים טובים מאוד מאוד ותמיד עמית שתפה ילדים שחווה את מה שהיא חוותה,  היא הסבירה להם איך ומה אפשר לעשות במצבים כאלה, והיא הרגישה קצת עצובה ,כי לא היה לה נעים לדבר על מה שהיא עברה, כי זה הרגיש לה עצוב לחשוב שיש עוד ילדים כאלה “ואז פגשתי ילדה קטנה בוכה, שאלתי אותה מה קרה…” וכך עמית שתפה הרבה ילדים את הסיפור שלה,  ועמית באמת הרגישה שהיא עוזרת להם וגורמת להם יותר לשתף את ההורים או את המשפחה שלהם, ועמית תמיד רצתה לעזור לילדים שעוברים את המשבר של החרם, שזה דבר שאף אחד לא רוצה לעבור, אז אם יש לכם את האופציה לעצור חרם תעשו את זה עכשיו.

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »