החרם
בוקר אחד נכנסה המחנכת של כיתה ה בנות לכיתה והכריזה בהתלהבות רבה כי בעוד כמה ימים תתחיל תחרות של מרוץ הצבי.
כל הבנות בכיתה התרגשו מאוד והתחילו לחשוב על מה כדאי להן לכתוב.
רק אביגיל ישבה בדממה והרהרה האם כדאי לה להשתתף בתחרות.
לפתע שמה לב תהל כי אביגיל איננה משתתפת בחגיגה. תהל פנתה אל אביגיל ושאלה את חברתה קרה משהוא? את לא מתרגשת? אביגיל פתחה עיניים גדולות ואמרה, בוודאי שאני מתרגשת אבל מתלבטת האם להשתתף בתחרות.
בוודאי שאת יכולה להשתתף, אמרה לה תהל. “את כותבת נפלא יותר טוב מכל התלמידות בכיתה”, ענתה תהל.
המורה סיכמה את ההוראות לתחרות ואמרה שיש להגיש את הסיפורים בעוד 3 ימים.
יום הלימודים הסתיים כל הבנות הלכו לבתיהן והתחיל לעבוד במרץ על הסיפורים שלהן. אביגיל עבדה כל הלילה וכתבה את סיפורה.
למחרת בבוקר אביגיל שהייתה כל כך נרגשת חיכתה למורה בפתח חדר המורים, כשהגיעה המורה הזדרזה אביגיל להראות למורה את הסיפור, המורה שהבחינה בהתלהבות של אביגיל קראה את הסיפור ושבחה אותה.
המורה ביקשה מאביגיל להקריא את הסיפור לפני כל תלמידות הכיתה, אביגיל הסכימה אך ליבה החל לדפוק בחוזקה מהחשש לתגובת חברותיה לכיתה.
אביגיל ממהרת לכיתה בכדי לפגוש את תהל חברתה הטובה.
“תהל מה דעתך האם כדאי לי להקריא את הספור לפני כולם”? שאלה אביגיל.
תהל ענתה לה ללא היסוס בוודאי שכדאי לך את אלופה, תאמיני בעצמך. לפתע נשמע צלצול והמורה נכנסה לכיתה. והזמינה את אביגיל להקריא את הסיפור לפני הכיתה.
אביגיל החלה לקרוא בהתרגשות רבה, לפתע החלא לחשושים ופטפוטים בכיתה.
אביגיל סימה להקריא את הסיפור, המורה הזמינה את התלמידות לתת משוב על הסיפור.
אחת הבנות הצביעה והחלה לחוות אם דעתה. הסיפור נחמד אבל לא כל כך מעניין.
תלמידה נוספת טענה הסיפור בכלל לא נחמד ואפילו משעמם.
המורה עצרה בקול כועס את בנות הכיתה וביקשה להפסיק את המאומה.
אביגיל קמה ממקומה כשבכי חונק את גרונה. אתן ממש רעות עבדתי על זה כל הלילה ואתן פשוט מביישות ומעליבות.
ומיד ברחה מהכיתה. תהל רצה בעקבות אביגיל הנסערת, “עצרי, עצרי למה את מתייחסת אליהן הן אפילו לא כתבו סיפור הן פשוט מקנאות”.
אביגיל ענתה “אני רוצה הביתה לא רוצה להיות בכיתה הזאת”.
תהל היתה עצובה מאוד, ולא נרדמה כל הלילה מחשבות רבות עלו בראשה. והיא החליטה לעשות משהוא למען חברתה.
למחרת אביגיל לא הגיעה לבית הספר תהל דאגה מאוד לכן לאחר סיום הלימודים התקשרה לאביגיל לשאול לשלומה ועודדה אותה.
תהל הציעה לאביגיל ללכת לאכול גלידה ביחד.
כשחזרה תהל הביתה גילתה בווצאפ שבנות הכיתה פתחו קבוצה והכריזו על חרם נגד אביגיל ואפילו הצעו לתהל להתצטרף לחרם תהל כעסה מאוד ואמרה “זה לא יפה אתן חייבות עכשיו לסגור את הקבוצה הזאת או לפחות להפסיק”.
“אם אתן הייתן עוברות חרם לא הייתן שמחות כי ברגע זה אביגיל בוכה על סיפור מהמם שהיא ישבה וכתבה כל הלילה אז די, עכשיו כי זה ממש לא הוגן כלפי אביגיל או אף אחד אחר אז מספיק! או שאתן סוגרות את הקבוצה או שאתן מפסיקות”.
לפתע נשמע צילצול מהפאלפון של תהל.
תהל ענתה לשיחה ואביגיל נשמע שמחה, אביגיל אמרה לתהל: “תהל תודה את החזרת לי את הביטחון העצמי בחזרה, תהל תודה רבה רבה רבה. אני רוצה לפגוש אותך מחר בבית הספר ואני הבנתי איך אפשר לעצור את כל זה כי הן סתם ילדות שפשוט לא טוב להן בבית או במקום אחר אז הן מנסות להשפיע עלינו בשביל שלנו לא היה טוב בבית הספר”.
יום למחרת תהל באה לבית הספר וכל הכיתה המשיכו את החרם על אביגיל.
אביגיל אמרה “אני מצטערת עם פגעתי בכן או משהו אחר פגע בכן אבל אני רוצה לעזור ואני עכשיו יודעת שאם תמשיכו את החרם אני יותר לא אעלב כי אני יודעת שפשוט לא טוב לכן אז אם אתן רוצות לספר לי משהוא אז תגידו לי”.
המורה עמדה בפתח הדלת ואף אחד לא שם לב.
המורה אמרה לאביגיל “כל הכבוד אביגיל את ילדה בוגרת מאוד עכשיו כולם כפיים לאביגיל, כולם”.
יום שישי הגיע והיה כינוס שבועי והכריזה מי המנצחים של תחרות מירוץ הצבי.
וכל הילדים היו בהתלהבות רבה.
המנהלת אמרה: “המנצחת היא מכיתה ה בנות אביגיל”
אביגיל שמחה נורא והתרגשה מאוד, ובהתלהבות רצה אל המנהלת וכל בית הספר מוחא לה כפיים.
סוף.
כתבה תהל עמרם ה בנות אוהל שלום גדרה
