פעם אחת, הייתה ילדה שקראו לה ספיר. היא חלמה שהרבה ציורים שלה היו במוזאון וכל המבקרים אמרו לה, “איזה נפלא הציורים שלך! הלוואי שהייתי מצייר יפה כמוך!”. לאחר שהיא התעוררה, ספיר ציירה ציור יפה, הכי יפה שהיא יכלה. למרות ההשתדלות שלה לצייר ציור יפה, הציור היה ניראה מכוער.
ספיר אמרה לאימה בקול עצוב “אימא אני גרועה. הציורים שלי אף פעם לא יהיו במוזיאון”. אימה אמרה לה, “הציורים שלך נפלאים ספיר, אל תגידי ככה”. ספיר לחשה בקול עצוב, “לא נכון, אני גרועה”. אימה אמרה לה “את לא צריכה להיות עצובה, אם את רוצה אני ארשום אותך לחוג אומנות”. ספיר הנהנה בראשה.
יום לאחר מכן אימה של ספיר רשמה את ספיר לחוג האומנות הכי טוב בעיר. מאותו הרגע כל יום ספיר הלכה לחוג האומנות החדש שלה, שם היא השתדלה לצייר את הציורים הכי טובים. יום אחד כאשר אימה של ספיר אספה אותה בסיום החוג, היא ראתה את הציורים שציירה ספיר ואמרה לה ” איזו השקעה ספיר, כל הכבוד! זה ציור ממש יפה מתוקה שלי”. ספיר הודתה לאימה והרגישה שמחה גדולה.
שנה לאחר מכן, ספיר פשוט ידעה לצייר מאוד יפה. החברות שלה שאלו, “איך את יודעת לצייר כל כך יפה ?” ספיר ענתה, “רוצים שאני אלמד אותכן? אני פשוט השקעתי, ואני השתדלתי לצייר יפה ולצייר כל יום”. חברות שלה ענו, “כן אפשר ספיר “. ספיר ענתה, “כן ברור”, ולמדה אותם. אמה אמרה ,”אני אוהבת אותך! את פשוט מוכשרת! “. “תודה אמא “, ענתה ספיר .יום אחד הגיע אליה מכתב, והיה רשום, “ספיר היקרה, נשמח להציג אחד מהציורים שלך במוזיאון”. ספיר ענתה במכתב, “זה יהיה כבוד גדול שתמונה שלי יופיע במוזיאון “.
כעבור כמה שנים ספיר כבר סיימה את בית הספר, והייתה כבר בת 18. היא חפשה אוניברסיטה שתתאים לה, וסוף סוף מצאה. באוניברסיטה היה קורס שלמדו לצייר עיר שלמה, וספיר הצליחה מאוד . יום אחד ספיר ראתה את החברות שלה ואמרה “לא ראיתי אתכן הרבה זמן. איך אתן? ” החברות שלה ענו: “בסדר , איך את?” ספיר ענתה: “אני גם בסדר” . ספיר חיבקה את החברות שלה והיא דיברה איתן קצת.
בחופשת סמסטר, ספיר נסעה הביתה לבקר את אימה. כשהגיעה לבית של אימה חיבקה אותה, וספיר אמרה: “התגעגעתי אליך אמא”. ענתה אימה, “גם אני מתוקה . איך היה לך?” ענתה ספיר, “בסדר . איך היה לך?” ענתה אימה, ” בסדר גם. אז תספרי לי מה עשית? ” ענתה ספיר “היה בסדר. למדנו כל מיני דברים ” שאלה אמה ” יופי. רוצה תה ?” ענתה ספיר “כן, אני אשמח. תודה אמא תודה רבה” ענתה אימה “בשמחה . זה עוד מעט מוכן מתוקה ” ענתה ספיר, “אוקיי אימא”. “הינה זה מוכן מתוקה, טעים?” ענתה ספיר ” כן ממש אהבתי, כל הכבוד אימא”. ענתה אימה “תודה מתוקה, תשתי”. אחר כך, ספיר חזרה לאוניברסיטה שבה והמשיכה ללמוד.
שספיר חזרה ללימודים, היא חשבה על אמא שלה וחברות שלה וכמה הם משמעותיים עבורה. שהיא לא צריכה לצייר דברים נוצצים כמו עיר גדולה, אלא יש לה השראה מכל הדברים היומיומיים שלה. כמו כוס תה עם אמא וחיוך גדולה מחברה. ספיר התחילה לצייר מכל הרגעים הקטנים ומיוחדים עם כל האנשים שהיא אוהבת. עוד ציור ועוד ציור. ובסוף נהיה לה אוסף שלם של רגעים מיוחדים. כמובן, שהזמינו לה להציג התמונות שלה בגלריה האומנות של האוניברסיטה. וכמובן שספיר הזמינה המשפחה והחברות לראות התצוגה. בכניסה שהיא הגיע, היה רשום, “למשפחה וחברות היקרות, תודה על כל הרגעים הקסומים של החיים יחד, באהבה, ספיר”.
