סיפורי מתחיל בבור עמוק אליו נפלתי כשהייתי באתיופיה בערך בגיל ארבע.
“הצילו! הצילו!” צעקתי לאמא שלי באמהרית. הסתכלתי על עצמי וראיתי שנוזל ממני דם.
הכל התחיל יום אחד כאשר שיחקתי עם חברים, רצתי ולא שמתי לב לבור עמוק שהיה בשביל ונפלתי לתוכו. קיבלתי מכה כואבת מאד במצח. הוא התנפח וירד לי הרבה דם, היו לי גם כאבים ולא הרגשתי טוב. צעקתי לעזרה. לשמחתי, אימא שלי שמעה אותי והזמינה מכבי אש שחילצו אותי מהבור, הייתי בבית חולים באתיופיה שמונה ימים עד שהחלמתי כמעט לגמרי. באתיופיה חייתי בכפר ובכפר היו בורות. לא היו כבישים מסודרים כמו בעיר.
חייתי באתיופיה עם משפחתי, עם אימא ואחותי וגם סבתא וסבא.
אני גרתי בכפר גדול יחד עם הדוד שלי והיינו משחקים בתופסת. אהבתי לאכול את המאכלים האתיופיים ובמיוחד אינג’ירה שזה לחם שטוח, עגול, גדול וטעים מאד שאימא וסבתא הכינו (וגם כיום בארץ הן ממשיכות להכין אותו).
אבא שלי, שגר בארץ ישראל חזר לאתיופיה והביא אותנו ארצה איתו לפני כארבע שנים.
לאחר שעלינו לארץ שמחתי שיש לי חברים חדשים וטובים מאד. היינו ביחד בגן הילדים והמשכתי איתם לבית הספר. בבית הספר אני לומד דברים חדשים מעניינים וחשובים מאד.
אני עוזר לאימא בעבודות הבית ומשחק עם חברים במשחקים שונים.
לחבר הכי טוב שלי קוראים אליהו-חי ,אני משחק אתו בהפסקות. בכל יום שישי אני הולך לבית של סבתא .
מאד התרגשתי שביקשו ממני בבית הספר לכתוב סיפור קצר עלי ועל משפחתי ועל העלייה מאתיופיה. טוב לי להיות עם ההורים שלי ביחד בישראל, ללמוד בבית הספר “זבולון המר” ולשחק עם החברים.
