הדרך אל החופש

הדרך אל החופש / יערה אייזנמן

 

שלום, קוראים לי יערה, החלום הכי גדול שלי היה ללכת את כל שביל ישראל. שמעתי עליו המון סיפורי הרפתקאות של מטיילים שהלכו בו, אז הבטחתי לעצמי שכשאגמור את כתה יב’ גם אני אלך את שביל ישראל. ואם אני ממש רוצה לעשות משהו אני עושה אותו.

כשסיימתי תיכון החלטתי להגשים את החלום שלי. הארגונים בשביל הטיול היו ארוכים, היה צריך לתכנן את המסלול, כמה אני אלך בכל יום, איך אני אוכל ואיפה אפשר לישון. בתוך התיק ארזתי רק את הדברים הכי הכרחיים, ונסעתי עד אילת, לנקודת ההתחלה של השביל.

התחלתי ללכת, בהתחלה היה קשה, התיק היה כבד, היה חם למרות שהיה חורף. ביום העשירי פגשתי את הללי, מי שתהיה בהמשך חברתי למסע. נפגשנו ליד מעין קטן והיא הציעה לי להצטרף אליה להליכה בשביל. ואז היתה לי התלבטות, מצד אחד, כיף ללכת לבד ולהקשיב לשקט של הטבע, אבל מצד שני, זה יהיה נחמד ללכת עם מישהו, לדבר איתו, ולשחק איתו. אז הסכמתי, והלכתי איתה. היא היתה ממש נחמדה, היה לי כיף ללכת איתה, לשחק ארץ עיר ולהתגלגל מצחוק מבדיחה טיפשית.

עברנו כבר כמעט חצי מהמסלול, ואז מצאנו את הפתק ששינה את התכניות שלנו. זה היה ביום שבו התחלנו לעלות מערד לכיוון הר עמשא, באיזור הזה יש הרבה עדרי כבשים ועזים, ובמשך ההליכה ראינו אותם אוכלים, שותים ורצים, ואפילו כמה גדיים שזה עתה נולדו. “יערה, תסתכלי!” אמרה לי הללי, והצביעה על גדי קטן שינק מאמו. התקרבנו עוד לגדי, ואז שמתי לב לפתק שהיה מחובר עם חוט לזנב שלו. התרנו בעדינות את הקשר שהיה מחובר לזנב, והללי הקריאה בקול את מה שהיה כתוב בו. “בבקשה עיזרו לי, קוראים לי אביה, אני גרה במרחב עם, והדודים שמגדלים אותי ממש נוראים”. לא ידענו מה לעשות, אם נצליח לעזור, איפה זה בכלל מרחב עם. “זה די רחוק”, הללי אמרה. “נכון, לדעתי עברנו שם לפני ארבעה ימים, זה יאריך לנו את המסלול בשבוע לפחות”, אמרתי. בסוף החלטנו, הולכים.

אחרי חמישה ימי הליכה מהירה נכנסנו לשער הישוב מרחב עם. מה עכשיו? התחלנו ללכת, ושמנו לב לבית קטן, קצת מוזר, צמוד לגדר הישוב. התקרבנו לבית ושמענו צעקות בוקעות ממנו: “מה את עושה כאן? אמרנו לך לשטוף כלים! מיד!”, “אני חושבת שזה הבית של הדודים של אביה”, הללי לחשה. התחבאנו ליד הבית, חיכינו וחיכינו, אבל היא לא יצאה. הערב ירד, האורות בבית כבו ושמענו את הדלת ננעלת. הללי התחילה לאסוף אבני חצץ קטנות וזרקה אותן על החלון. המשכנו לזרוק עד שסוף סוף היא פתחה את החלון. אמרנו לה שמצאנו את הפתק שלה, והיא אמרה שחשבה שהפתק נפל והתייאשה.

“אז את רוצה לבוא?” שאלתי אותה. “כן, ברור, אבל איפה אני אוכל לגור?” “אנחנו הולכות את שביל ישראל, אז אם את רוצה את יכולה להצטרף”. היא ארזה מהר תיק והשתחלה דרך החלון ויצאה. התחלנו ללכת כמה צעדים, אבל אז ראינו את האור בחדר של הדודים נדלק ושמענו פסיעות רגליים הולכות לחדר של אביה. “היא לא כאן, היא ברחה!” אמר הדוד. “טוב, נו, ממילא היא הציקה לנו, נסתדר בלעדיה”, ענתה הדודה. ושניהם חזרו לישון.

ישנו בלילה במערה שאביה הכירה, ובבוקר חיכתה לנו הפתעה. הגדי שאביה קשרה אליו את הפתק עמד וליקק לה את הפנים. אביה חיבקה אותו ויחד איתו המשכנו את מסענו בשבילי הארץ.

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »