בארץ רחוקה רחוקה, חיה לה בלרינה שקראו לה רינה. רינה אהבה מאוד לרקוד, במיוחד עם חברותיה הנפלאות. בוקר אחד, כשהשמש זרחה בשמים, התעוררה הבלרינה ולבשה שמלה ורודה, נעלי בלט ורודות, וקלעה גולגול בשערה הזהוב והיפה.
רינה יצאה אל היער כדי ללכת לחוג שלה, ובאמצע הדרך, היא פגשה ילדה, ושמה לב שהילדה מפחדת לחצות את הכביש. אז היא ניגשה אליה ושאלה: “מה קרה ילדה?”, והילדה ענתה: “אני מפחדת לחצות את הכביש!” הבלרינה אמרה לילדה בסבלנות רבה: “אני אעזור לך, טוב?”, והן חצו יחד את הכביש. הבלרינה המשיכה ללכת, ובהמשך הדרך, היא ראתה עוד שתי ילדות, רבות על בובה. היא נגשה אליהן ואמרה: “למה אתן רבות? יש לכן הרבה בובות!”. אחת הילדות ענתה לה ברוגז: “אני תפסתי את הבובה, והיא לקחה לי אותה – זה שלי!”. הילדה השנייה אמרה: “זה לא נכון! אני תפסתי את הבובה הזו, והיא לקחה לי אותה!”. והם התחילו לריב שוב. הבלרינה החליטה פשוט לדבר איתן, ואמרה: “תוכלו להשלים בבקשה? תעשו תורות, שמישהי תהיה בכל פעם עם הבובה, וככה שתיכן תהנו ממנה.” כך, הן החליטו להפסיק לריב, ועשו מה שהבלרינה אמרה. הן היו רגועות, ואז הבלרינה המשיכה בדרכה אל החוג שלה.
כשהיא הגיעה, חברותיה כבר התחילו לרקוד את הריקוד של ההופעה, והיא הצטרפה אליהן. הן המשיכו לרקוד, ואחרי החוג, הן המשיכו להופעה, והבלרינה שכחה את תנועות הריקוד שהיא צריכה לעשות בהופעה. וממש מעט לפני שהבנות היו צריכות לעלות לבמה, שלושת הילדות שהבלרינה עזרה להן, פתאום עמדו לידה, ושאלו אותה: “למה את עצובה?”, והבלרינה ענתה להן בסבלנות: “שכחתי את התנועות של הריקוד.”. הבנות ענו לה: “אנחנו נעזור לך להיזכר!”, והן הראו לה כל מה שצריך.
בהופעה, הבלרינה פשוט הייתה מדהימה! בסוף ההופעה, הבלרינה הודתה להן על שעזרו לה, ונתנה להן חיבוק גדול. מאז, ארבעתן החברות הכי טובות!
הסוף.
