האופניים האבודים
לפני שבועה קלואי חגגה יום הולדת 11. היא חלמה על האופניים החדשים. היא התרגשה מאוד לקראת המסיבה. היא הזמינה חברות שלה, ליבי ונילי, תאומות, נורית, רותם, נטע, דורית, לולה וגאיה החברה הכי טובה. כל אחת נתנה לקלואי מתנה יפה. מאמא ואבא היא קיבלה מתנה הכי משמחת – אופניים! כמה יפות הן היו! בצבע אהוב על קלואי – ירוק נוצץ, עם צמיגים גדולים, בסגנון ספורטיבי.
יום לאחר מסיבת יום הולדת קלואי ביקשה מההורים שלה רשות ללכת לבית הספר עם האופניים.
הם הסכימו ואיחלו לה יום נפלא.
ולוקיא רכבה.
בדרך פגשה את גיאה.
“היי קלואי! מה ניש?” אמרה גאיה.
“מצויין” השיבה קלואי. “ומה איתך?” שאלה.
“אפשר לנסות לרכב קצת?” שאלה גאיה.
“ממממ… לא יודעת”. היססה קלואי.
“נווו, קצת, כמה דקות.”
“טוב, קצת.” הסכימה קלואי.
“ייאאא, איזה נוח המושב! רק איך רוכבים?” שאלה גאיה.
“בואי, אני אלמד אותך.” אמרה קלואי והדריכה את החברה.
צלצול פעמון הזכיר לבנות שזמן לעלות לשיעור.
קלואי העמידה את האופניים ליד המדרגות ושניהן נכנסו לבניין.
כשה הבנות נכנסו לכיתה, התחיל השיעור.
המורה בקשה מהכיתה לפתוח חשבון ולעבוד בשקט מהעמוד 90 עד עמוד 98.
תלמידים שמחו: “ייישש!! יייששש!!”
קלואי הסתובבה לגאיה ושאלה אותה בלחש: “איך היה לך לרכוב על האופניים שלי?”
גאיה ענתה לה: “היה לי כיף מאוד.”
בהפסקה גאיה חושבת לעצמה: “היה נחמד לרכוב על אופניים של קלואי… הלוואי שגם לי היו אופניים. אולי אני יכולה להשיג כאלה…”
בסוף היום, ביציאה מבית הספר נשמעה צעקה:”אאאאאאאהה!! איפה האופניים שלי?! מישהו יכול לעזור לי לחפש?!!”
“אאאווו, מה קרה?” שאלה גאיה.
“אני לא מוצאת את האופניים שלי” השיבה קלואי.
“מה!??” שאלה גיאה והרימה גבה.
אחרי שנייה היא הוסיפה: “לא נורא, קלואי.” תוך כדי נפנוף עם היד.
“לא נורא?!” צעקה קלואי בכעס. “זה מתנת יום הולדת שלי!!”
ליבי ונילי מהרו לעזור לחפש . בדקו כל פינה בחצר. ללא הצלחה.
“תודה רבה בנות בכל זאת” אמרה קלואי מאוכזבת.
ביציאה מבית הספר קלואי פגשה אישה. שאלה אותה האם היא אולי שמה לב לאופניים ירוקים. אבל היא לא ראתה אותם.
קלואי הגיעה הביתה עם מצב רוח ירוד. אמה שאלה מה קרה. קלואי השיבה שלא מצא את האופניים בסוף יום לימודים. אמא לא האמינה:
“מה זאת אומרת אבדו? איך זה קרה?”
קלואי סיפרה לה את הכל, מהבוקר.
אמא שאלה: “בדקת עם השומר?”
“לא… לא חשבתי על זה.” אמרה קלואי. “אבדוק מחר.”
“מצויין” אמרה אמה. ומהרה לשלוח שאלה בקבוצת הווטסאפ של ההורים, האם מישהו מילדיהם במקרה ראה את האופניים. אף אחד לא ידע כלום ולא שמע כלום.
למחרת בבוקר קלואי הגיעה לבית הספר, שמה את התיק שלה בכיתה והלכה ישר לעמדת השומר. עוד לא הצליחה לעבור את השער הבניין כשלפתע ראתה את גאיה נכנסת בשער בית הספר. עם האופניים של קלואי!!
קלואי שאלה את חברתה הטובה:
“מאיפה יש לך את האופניים שלי?!”
“מה?” גאיה שאלה.
“מאיפה יש לך אותם?!” קלואי התחילה לאבד סבלנות…
“אאאההה, זה. מצאתי אותם זרוקים בתחנת האוטובוס” השיבה גאיה.
“ואיך הם בדיוק הגיעו לשם?!” שאלה קלואי בחוסר אימון. “קיבלו רגליים והלכו לבד?”
“לא יודעת…” גאיה הסתירה את המבט. “מה זה חשוב. העיקר שמצאתי אותם והחזרתי לך, לא?”
קלואי נערה את הראש ואמרה בציניות “חברה הכי טובה, אה?”
