גוש קטיף
שלום, שמי רינת ואני גרתי בגוש קטיף. סיפורי זה היה לפני כ16 שנה שהיהודים היו גרים בישובים בגוש קטיף. אחת מהילדות שם היתה רחלי. היא אהבה את הנוף היפיפה שהיה מלא פרחים וצמחים, וגם הים היה כחול ונקי כל כך! היהודים היו גרים שם בנחת, ברוגע, ובשמחה.
אך לפתע, ללא שום הודעה מוקדמת, הודיע ראש הממשלה אריאל שרון על זה שהוא שחושב שאם ניתן לערבים את גוש קטיף הם יעזבו אותנו בשקט. כל היהודים בגוש קטיף כולל אני היו עצובים על הוראה זו אך לא יכלו לסרב לראש הממשלה אז כבר באותו הזמן התחילו היהודים לארוז. גם חברתי הטובה רחלי הייתה עצובה מאד.
ביום העזיבה באו חיילים של צה”ל להוציא את היהודים מביתם. אותם החיילים בכו. גם אחותי הגדולה, לאה, שהייתה חיילת, בכתה מכיוון שמשכה אותי ועוד יהודים מביתם וגם מכיוון שעם ישראל אחים שלה ושלהם. “מצטערת רינת “אמרה לאה בבכי. אני ורחלי נמשכנו בכוח לאוטובוסים. רחלי אמרה: “להתראות גוש קטיף!”. חלק מהיהודים הרסו את בית, כמו חברתי רחלי, כדי שהערבים לא יהנו מהם, כך עזבו היהודים את ביתם בעצב .הורים, וילדים אמרו: “אנחנו עוד נשוב גוש קטיף” והתחילו להקים בתים בארץ ישראל. ראש הממשלה נענש ומת וכך מסתיים סיפורי.
להתראות! מקווה ששמתן לב ללקח!
