ברוכה הבאה תמר
תמר היתה ילדה שגרה בצרפת הרחוקה. כשהיתה בת שמונה וחצי החליטו הוריה לטוס כל המשפחה לארץ הקודש – ארץ ישראל, ולעבור לגור בה. בני המשפחה עלו על המטוס. כולם ממש התרגשו, אבל תמר היתה עצובה. לא, לא, לא, גם תמר התרגשה שעוברים לארץ ישראל אבל היא כל-כך דאגה; איך תמצא חברות חדשות? מי בכלל תרצה להיות חברה שלה?! בטח כבר כולן מצאו חברות, והיא חדשה בטוח שאם מצאו כבר היא לא תענין אותם.
היא נורא דאגה ואמרה לאמא שלה:”אמא אני מפחדת, אף אחת לא תרצה להתחבר אלי.” אבל אמא רק אמרה:”אל תדאגי תמריל’ה, את ילדה כל-כך מתוקה שבעז”ה כולן ירצו להתחבר איתך, הכל יהיה בסדר”, תמר נרגעה אבל עדיין קצת דאגה, והלכה לישון. לאחר מספר שעות התעוררה מההוראה: “נא להדק את החגורות. אנחנו נוחתים”.
כשהגיעה לבית החדש נשכבה על המיטה בעייפות רבה, קראה קריאת שמע ונרדמה מיד.
נשארה בבית יום אחד להתאושש קצת, ואחרי זה הגיע הלילה והיא הלכה לישון….
למחרת, כשהתעוררה, אמרה “מודה אני”, נטלה את ידיה, התלבשה בזריזות, הכניסה כריך לתיק ויצאה לבית הספר החדש.
****
יום לפני, כששמעה אמא את דאגתה של תמר שהיא ממש מפחדת, אמרה זאת למורה מושקאל’ה, המורה של כיתה ג’. המורה הבינה וחשבה איך תוכל לעזור, ופתאום- עלה רעיון במוחה: היא קראה לכמה תלמידות רגישות – חני, שיינא ורחלי ואמרה להן שהולכת להגיע ילדה חדשה מצרפת שקוראים לה תמר. רחלי קפצה ואמרה:”הי אני יודעת צרפתית, אני אוכל לעזור לה” המורה התלהבה ואמרה להן, שתמר ממש מפחדת שלא יהיו לה חברות… חני, שיינא, ורחלי, הבינו ותכננו להכין לה הפתעה גדולה: כל אחת תביא מהבית חמישה בלונים שיהיה שער יפה מבלונים. חני ושיינא אחראיות על השלט, ורחלי מכינה מכתב מהלב.
כשתמר הגיעה לבית הספר המנהלת עמדה בפתח ואמרה “בוקר טוב” ותמר גם כן אמרה “בוקר טוב” אבל גם שאלה את המנהלת:”איפה כיתה ג’?”המנהלת התבלבלה “את חדשה פה?” היא שאלה “כן” ענתה תמר, ושתי דמעות זלגו על הלחי. המנהלת הבינה וכיוונה אותה לכיתה ג’.
כשתמר ראתה את השער בלונים בפתח הכיתה, ואת השלט שכתוב בו: “ברוכה- הבאה לתמר היקרה”, ואת המכתב שמונח לה במקום, היא נדהמה. היא לא ידעה שיארגנו לה כזאת הפתעה גדולה.
ופתאום היא נזכרה באמא שלה, כן, אמא היקרה שלה, כנראה היא זו שגרמה לכל זה, הכל בזכות אמא!!
כשסיימה תמר את יומה, אצה רצה ומחשבותיה בתוכה הסתובבו כמו קרוסלה. היא כל הזמן חשבה על משהו אחד: “איך אמא ידעה בדיוק, מי הבנות שירצו וישמחו לעזור?”
היא חזרה לבית החדש, מבולבלת, עם חברות מסביבה, כשהיא בכלל לא שומעת את כל העידודים שהן מעודדות אותה- ”הכל יהיה בסדר, לאט לאט יותר תשתלבי בלימודים”. לא, היא לא שמעה את זה!
מיד כשנכנסה הביתה לבית החדש היא רצה בשמחה לאמא שלה, ואמרה לה: ” אמא” “מה?” שאלה אמא “לא תאמיני מה היה!” “מה היה?” שאלה אמא “ארגנו לי הפתעה!” אמרה בהתרגשות “באמת?” שאלה אמא “כן” אמרה תמר, ואמא התקשרה למורה ואמרה לה “תודה רבה על הקבלת פנים”, והמורה ענתה לה “גם הבנות שמחו לעזור” ואמא שמחה שבחרו לעזור.
ואז חשבה תמר בקול: “גם אני צריכה ללמוד מאותן בנות – חני שיינא ורחלי, איך להתנהג. היתה להן כזאת אהבת ישראל.”
-סוף-
