אבא ואמא של כולם

את הרב שמואל הכרתי בראיון שערכתי אצלו פעם. הוא היה איש ישר וצדיק, שתמיד היה מסודר ולבוש בהידור. על הכוננית במשרדו המסודר נחו תמיד שתי תמונות של זוג תימני- בעל ואישה. שאלתיו פעם לפשר התמונות ואת הסיפור המדהים ששמעתי לא אשכח עד יומי האחרון.
הסיפור מתחיל בשנת 1981, בירושלים. שמואל, נער צעיר, משחק עם חבריו על ברזלים בגינה הציבורית ומציק לעובר ושב. סל נגנב מאישה מבוגרת, ילדה קטנה רצה בוכה חזרה הביתה, אך הנערים ממשיכים במעלליהם. איש לא מצליח להפסיקם ולא מועיל כל איום.  -עד שלפתע, מגיחה דמות נמוכה מפינת הרחוב. הדמות ניגשת אל הנערים. היא מחליפה עמם משפטים קצרים ומתעניינת בשלומם. הרבנית ברכה קאפח שואלת את שמואל, מנהיג החבורה, “מה שלומך?” והוא עונה לה בחיוך את תשובתו התמידית ש”הכל בסדר”. הרבנית מחייכת ומצביעה למעלה ושמואל ממהר להוסיף “ברוך ה'”. העוברים ושבים מביטים בתמיהה במחזה המתרחש לנגד עיניהם, בו הרבנית העסוקה מוצאת זמן לדבר עם חבורת עברייני רחוב משועממים.
עברו שנים. הרבנית פתחה את מפעל החסד שלה וסיפור הנערים נשכח מלבה כליל. עד שיום אחד, כעבור חמש-עשרה שנה, כשהרבנית פותחת את דלת ביתה, בפתח ניצבים ילד כבן שלוש-עשרה ואדם מכובד כבן שלושים וחמש. האדון מחייך אליה ואומר “מה שלומך הרבנית?- אני בסדר ב”ה.” ומצביע למעלה. הרבנית מקמטת את מצחה כמנסה להיזכר. ושמואל אומר “זה אני, הרבנית. הלא תזהי אותי, אמא?”  פיה של הרבנית נפער בתדהמה. “האתה זה, שמואל בני? איה הג’ונגול בראשך?” שמואל חייך פעם נוספת, “השתניתי בזכותך, הרבנית. היום אני רב ישיבה.” דמעות עלו בעיניה של ברכה. “ומי הנער הזה?” הוסיפה לשאול. “זהו בני, יוסף, הוא בא לפגוש את כבוד הרב יוסף. האם הוא בבית?” צעדים נמרצים נשמעים מאחורי  גבה של הרבנית ותוך פחות משניה כבר ניצב בפתח הרב יוסף קאפח. “שלום עליך, יוסף היקר!” בירך הרב את יוסף הנער, “היכנס בבקשה.” ‘כיצד זה ידע את שמי?’ תהה יוסף הנער. שמואל נעמד לצד יוסף בנו בחדרו של הרב והניח יד על כתפו. “יוסף אינו מסוגל להגות את האות ר’,” סיפר שמואל בקצרה אך בצער, “הדבר מסיב לו אי-נעימות רבה מצד חבריו. עוד מעט מסיבת בר המצווה שלו והוא חושש פן יצחקו האורחים לשמע ה-ר’ שלו בדרשה.” הרב יוסף קאפח הנהן בהבנה, ובלי לומר מילה אחת מיותרת, ישב- והחל לכתוב. בינתיים, כשהרב עומל בחדרו, ישבו בסלון הבית הרבנית, שמואל ויוסף ודיברו בנחת. שמואל התפלא מכך שהרבנית מצאה זמן כבעבר לדבר עימו על –אף זמנה המוגבל והעמוס. גם הרבנית הופתעה שבעלה משקיע זמן רב כל-כך מזמנו, על-אף שזה הזכיר לה מקרה שכבר אירע פעם בו הרב לימד ילד עני לקרוא בתורה ואף-על-פי שזמנו היה דחוק מאוד העניק לילד הרגשה כאילו הוא עולם ומלואו. – כעבור עשר דקות יצא הרב יוסף מחדרו והגיש ליוסף בחיוך דרשה ארוכה ויפה- בלי האות ר’…
“מאז הרב והרבנית הם הוריי,” סיפר לי שמואל אז, “אבא ואמא של כל ילד יהודי.” – אך לא רק של יהודים היה הרב אב ומורה אלא אפילו את נהג המונית המוסלמי איתו נסע פעם לימד את פרקי ספר הקוראן- ספר הקודש של המוסלמים. גם הרבנית הייתה דואגת תמיד לכל אדם באשר הוא שהרי עליה נאמר- “כמה קטנה- ככה גדולה”.
סיפור כזה אני מציעה גם לכם לא לשכוח- את גדולי ישראל ומנהיגיה הקדושים-
הרב יוסף והרבנית ברכה קאפח