דמי קפא. הרגשתי כאילו מיליון נמלים זוחלות לי על קרקפת הראש. הלב שלי פעם בקצב מואץ ובבטן שלי ישבה להקה של מתופפים והכתה והכתה עד שבקושי יכולתי לנשום. רק לא זה! רק לא רותם! - חשבתי ואוזני האדימו ולהטו כגחלים. רותם מסוכן. אסור להשאיר את רותם איתנו! כי הרי הסוד שלי קשור ברותם ובחברים שלו. אבל אבא ואימא אינם יודעים. מה לעשות? אני צריך לחשוב מהר ולתת פתרון לפני שיהיה מאוחר...
"מה פתאום רותם?" אמרתי. "רותם בכלל לא יודע לטפל בטלי. ואם כבר לא נירית, אז אולי לשם שינוי אני אשמור עלינו, אני הרי יודע לטפל בטלי, וחוץ מזה," הוספתי והסתכלתי לאימא ישר בעיניים, "חוץ מזה דמי הכיס שלי בכלל לא מספיקים לי, וככה אוכל להרוויח קצת כסף."
אימא נראתה מופתעת. לקח לה שתי דקות לחשוב, ואז היא הסכימה.
רעיון מצוין," סיכמה. "אנחנו יוצאים בעוד שעתיים. אם יש לך תכניות אחרות תבטל ותהיה מוכל." אחר כך היא הדריכה אותי בעניין האוכל, ואיפה אוכל למצוא אותם במקרה חרום.
"ואת - אל תשכחי להשאיר לי ממתקים כמו שאת משאירה לנירית," הזכרתי לה, ובלב חשבתי : הפעם הממתקים באמת לא מעניינים אותי, מה שחשוב הוא שניצלנו מרותם הרשע.