הכל היה צבוע ורוד, אני ורותי רדפנו אחרי הארנב "הי, הי" שמעתי צעקה "יעל, צאי מזה אוף, עוד פעם את והדמיונות שלך" – זה היה רון. אחי.
"מה הבעיה שלך" צעקתי בחזרה "אוף אתה, אתה תמיד הורס הכל, פשוט הכל"
"נו יעל, תקשיבי רגע. את יודעת שאני רוצה לברוח ויותר מזה אני יודע איך לברוח" אמר בנחישות "כל מה שאני צריך זה שתגנבי את המפתח לשער". הסתכלתי עליו ולא האמנתי, אבל בעצם, למה לי לברוח? למה אני צריכה לברוח? יש לי פה חברות, אוכל וחוגים .אני יודעת שלרון רע , אבל מה אני קשורה לזה? .
רון חשב שעוד פעם שקעתי בדמיונות , טלטל את כתפי וקרא: "יעל, מה קורה אתך? יש לך עד סוף השבוע להחזיר לי תשובה, היום יום שני ככה שיש לך חמישה ימים".
הוא העיף בי מבט אחרון, והלך.
נשענתי על קיר המבנה, והבטתי סביבי. במבט חטוף פנמיית "הדרים" היא סתם עוד פנימייה בירושלים אבל כשמביטים בפרטי פריטים אפשר לראות את כל הפרחים, הציפורים המצייצות , הילדים המשחקים ובלילות אפילו רואים קיפודים וינשופים. רואים את המבנה הצבוע שמנת, גינת המשחקים הממוחזרת, הפנימייה הזאת היא הבית שלי , למרות שאני פה רק שלוש שנים . לפתע נשמע הצלצול וקטע את מחשבותיי. התחלתי לרוץ עם חברותי לעבר הכיתה . בשיעור לא הצלחתי לפתור את התרגילים , רק המשכתי לחשוב על סיבות למה אני צריכה לברוח . אין לי כאלו. הכל טוב פה . מתוך מחשבות שלי שמעתי קול "יעל, יעל" .ראיתי את המורה רוכנת לעברי , היא ביקשה לראות את המחברת אם פתרתי משהו והופתעה לגלות שלא עשיתי כלום. הרי תמיד אני מסיימת ראשונה. "מה קורה לך יעלי?" שאלה המורה. לא עניתי, חשתי לחץ בבטן והתחלתי לרוץ. לא הפסקתי עד שהגעתי לצד השני של הפנימייה . שם ראיתי אותם . שוב.
האמא קראה בעיתון והילדה שיחקה על הדשא . פתאום הילדה נפלה והתחילה לבכות האמא נתנה לילדה נשיקה וחיבוק.
ירדה לי דמעה
אמא
ברגע שראיתי את רון , ניגשתי אליו, לא דיברתי . רק נתתי לו את המפתחות .
רון לקח אותם , טמן בכיסו ואמר "היום, בחצות".
לא הצלחתי להרדם , בתרמיל קטן שמתי את מעט הדברים ששייכים לי: כמה בגדים שקיבלתי מנשות אמונה, בובה מרופטת וזוג נעליים בלויות . זה כל מה שיש לי . ? איך לא שמתי לב עד עכשיו?
בחצות בדיוק, פסעתי ליד השער. פתאום הבנתי , שכל ילדי הפנימייה יודעים שהמפתח נמצא במגירה השלישית של השומר. ואיפה רון?
הצטנפתי מתחת לשיחי האברש, הקור הירושלמי הרעיד את גופי ופתאום נזכרתי. בה.
הרי זה בדיוק המקום , לפני שלוש שנים, בו חיבקה אותי חזק ואמרה "אנחנו עוד ניפגש' אני רק צריכה להתאושש". שלוש שנים אמא נחה. שלוש שנים לא חשבתי עליה כמעט. האם אני אמצא אותה מאחורי השער? האם היא מחכה לנו? האם גם היא כמעט שכחה אותנו?
משב רוח פתאומי גרם לי להתקפל ממש כמו כדור. איפה רון? למה הוא לא מגיע?
לא שמתי לב שנרדמתי.
לא שמתי לב שצביקה השומר כיסה אותי בשמיכה.
כשהתעוררתי, בבוקר, הביאו לי שוקו.
בזמן ששתיתי, באה אליי רותי ושאלה. "את באה לתפוס ארנבים?". "ארנבים" עניתי, "את לא יודעת שאין פה כאלו" .
